אדו (50) הגיע למסילות מברזיל, כבחור צעיר, יחד עם חברתו הברזילאית, ז’קי. הדבר שאדו רצה הכי הרבה היה להפוך להיות ישראלי ולהיטמע בקיבוץ כישראלי. יחד עם-זאת, במילים של אדו “כשעוזבים” – המון נשאר בך מהמקום שעזבת. אני חושב, שדווקא כיום, עם האמצעים הטכנולוגיים שיש, אנשים כמוני יכולים בקלות לקרא עיתונות מארץ המוצא, ולשמוע מוסיקה מארץ המוצא ולשמור על קשר עם קרובים, ולכן כיום, מהגרים שומרים יותר על השורשים שלהם ממה שהיה בעבר”.
דבריו של אדו הדהדו ועוררו בי שאלות, שאותן לא שאלתי בקול רם: האם במהגר יישאר לכל חייו, משקע של זרות, שאותה לא ניתן למחוק? האם האפשרויות הטכנולוגיות כיום, המאפשרות לאדם לשמר קשר הדוק עם אנשים, עם השפה, ועם חיי היומיום של ארץ המוצא שלו, “מפריעות” למהגר להפוך להיות בן החברה שאליה הוא היגר? או, האם האפשרות להמשיך ולהיות מקושר למוצאו דווקא מקלה על מהגר את ההשתנות של זהותו ומרככת את התחברותו לחברה שאליה היגר? איך שלא נסתכל על זה, ישראל היא מרקם של חברת מהגרים, וגלים של מהגרים הנמלטים כיום מארצותיהם לארצות אחרות, הופכים יותר ויותר מדינות לחברות מהגרים. ה”מהגר” הוא דמות מסתורית עבור אנשי החברה הקולטת אותו, ויש, שזרותו מעוררת חשדנות, והסתייגות, ומצד אחר, דווקא היותו “אחר” שעדיין לא שייך ל”אנחנו” הוא מעורר סקרנות, בכל תקופה בהיסטוריה ובכל מקום. אולי, מהגר יהיה “מהגר” לעד, גם כשהוא כבר ישראלי לגמרי, וקיבוצניק חרוץ. ואולי זה רק נדמה “לנו”, הישראלים מלידה. ואולי פשוט חשוב מאוד להקשיב לסיפור חייו של מהגר, ולפתח רגישות כלפי המילים שבהם הוא משתמש, שמות העצם, הדימויים, המטפורות שלו, השתיקות בין המילים, בכדי לקבל אותו לחלוטין, ולחבק אותו ל”תוכנו” יחד עם המורכבות של זהותו, כי הוא נלחם להיות שייך ל”אנחנו” כשהיה “עולה חדש”; ויש כאלה שאינם מפסיקים להיאבק על כך לאורך חייהם, כפי שחוויתי את אבא שלי.
ככה זה כשמדברים עם אדו, מייד צוללים אתו לשיחות נפש מעמיקות על מהות החיים. השיחה בינינו החלה עם שאלה שלי אליו: “איזו מוסיקה אתה שומע?” מכל הדברים המסקרנים בעולם, שאפשר לשאול אדם, כשמראיינים אותו על סיפור חייו, השאלה הראשונה שעלתה במוחי הייתה דווקא על המוסיקה שבה אדו בוחר להקשיב בבית. אולי זה סתם יצא כך, ואולי זו האישיות של אדו שמעוררת שאלות על מוסיקה; חשבתי על מוסיקה ברזילאית שמחה, אוטנטית, מחייכת, כמו אדו עצמו. אבל הוא אומר, שהוא מקשיב למה שאנחנו, מכנים “מוסיקה של שנות השמונים”. זו הייתה תזכורת עדינה לכך, שלא כדאי להיצמד לסטראוטיפים, כשמקשיבים לסיפור חיים של אדם, בעיקר אם הוא רפתן מברזיל.
“היה חשוב לי להשתלב בחברה הישראלית ובפרט בקיבוץ, אז אני וז’קי לא דיברנו בינינו פורטוגזית כמעט בכלל, רק עברית. כשנולדו הילדים, דיברנו איתם עברית, ומתישהו ירד לי האסימון, והבנתי, שחבל שלא דיברנו איתם פורטוגזית, כי הם יכולים היו להרוויח עוד שפה”.
“חלק מהרצון להיטמע בישראל ובטח בתוך קיבוץ זה להיות חלק פעיל בחגים, בוועדות ובגופים שמנהלים את הקיבוץ, וכשהציעו לי את ההזדמנות להיות מנהל הרפת זה היה הדבר! חוץ מאתגר אישי ואפשרות להתפתח באופן אישי. רציתי להיות שייך. הרפת הוא ענף מאד מרכזי בקיבוץ, לצערי, אין לנו איזו תעשייה ממש טובה שאנחנו יכולים להישען עליה, והחקלאות צריכה להיות משמעותית. הרפת מובילה את החקלאות בקיבוץ מבחינה עסקית”.
“כשהגעתי, בסוף שנות ה- 90, נתנו לי לעבוד בתמרים. שם היו חסרים עובדים. לא הייתה עבודה ושלחו אותי לנוח. אני לא רציתי לנוח. באותו יום ביקשתי עבודה במקום אחר. ושם נשארתי”.
“כיוון שהייתי עולה חדש, התגייסתי לצבא בגיל 24, שנת 93 לשירות סדיר של שנה. כשחזרתי, הוצע לי לנהל את הרפת. עשיתי חצי שנה חפיפה עם עומר, המנהל הקודם, אחר כך למדתי לבד. במקביל לתהליך הזה, נולדו שני הבנים הגדולים שלי. אז צריך לקום כל שלוש שעות במהלך הלילה, להעיר אותם, ולהאכיל, כי הם השתחררו מפגייה. ואז הייתי הולך לעבוד ברפת, וכשחוזרים מהעבודה יש להמשיך לטפל בתאומים. זה היה כל הזמן בעשייה, אבל נהניתי מכל העולמות- מהבית, ומהרפת. מאז, הרפת עברה הרבה מאוד שינויים. מול מוסדות המדינה. בעבר, זה היה ענף בטוח ומסודר. בשנים האחרונות אי- הוודאות מאוד גדולה, כמו כל ענף”.
“ההלם הגדול החל ב2011 כשהמדינה יצאה להפגנות נגד יוקר המחייה ומחאת הקוטג’. מחאת הקוטג’ כוונה למחלבות, אבל הממשלה כיוונה אותה לרפתנים: מנגנון התשלום של החלב, אותו קובעת המדינה ועליו היא מפקחת, הוא רעיון, שבא לתקן מחיר על-פי ההוצאות. אם עלות הייצור של חלב עולה- אז המחיר של החלב עולה בפיקוח המדינה. המחלבות טוענות כבר הרבה זמן, שמחיר המטרה הוא גבוה מדי. הם טוענים, שהרפתנים מקבלים מחיר גבוה והמחלבות מייקרות מחירים בסופר. אם הרפתנים יקבלו מחיר נמוך יותר – המחיר ירד עבור הצרכנים בסופר. מחאת הקוטג’ הביאה למה שנקרא ‘מטווה לוקר’. “מתווה לוקר” אומר, הורדת מחירי החלב לזמן מוגבל בלבד של כמה שנים, ואחר כך המחירים חוזרים לגובהם הרגיל. הרפתנים תרמו את חלקם ועמדו במתווה, אבל המחלבות לא הורידו מחירים, בניגוד למתווה, כלומר, מישהו עשה קופה על גב הרפתנים. הרפתן, בסוף, הוא החולייה האחרונה בייצור החלב ושיווקו, כמו מגדל הפירות. מגדל הפירות מוכר את הפרי מהעץ, ומאותו הרגע המחיר עולה לאורך הידיים שנוגעות בתהליך הבאת הפרי לשוק, לקונים. ההסכמים הם כאלה, שהרפת מייצרת חלב, ויש לה הסכם עם מחלבה. הרפת אחראית רק על הייצור, כלומר על חומר הגלם, ואין לה יד באריזת החלב, לא בשיווק, ולא בהובלה של החלב אל החנות. בעקבות “מתווה לוקר” נחקק חוק החלב, ששומר על ענף החלב – מכסות החלב ממשיכות להתקיים, כמו היום, ומנגנון מחיר המטרה ממשיך להתקיים גם. אלה העקרונות שלפיהם הענף מתקיים. העניין הוא, שהחוק הזה מוחל ומוגבל עד 2019. המדינה והאוצר רוצים לפרק את המדיניות של המכסות בענף החלב ולהפוך את הענף לשוק חופשי. אנחנו יודעים מה קורה למחירים, למשל של פירות, בשינויי מזג אוויר. בדומה לשינויים בטבע, שמשפיעים על פירות וירקות, כך בקיץ יש גם פחות חלב. יש שינויים טבעיים שמשנים את הייצור. היינו אמורים להיכנס להסכם עם משרד האוצר, כשהדעות לגבי ההסכם הם לכאן ולכאן – המושבים טוענים שההסכם יהרוס את הענף, והקיבוצים טיפה יותר אדישים לזה, כי הם גדולים יותר. הבחירות האחרונות לכנסת טרפו את הקלפים, וכרגע הענף מתנהל כתמול שלשום, ודבר לא השתנה, ולדעתי זה טוב. אי אפשר לדעת מה יהיה מבחינת ההסכם מחר. בהסכם רוצים לקבל, אבל תמיד צריך בתמורה למה שמקבלים גם לתת משהו – וזה עדיין בשלב של מאבק בין קיבוצים למושבים, שכולל עתירה של בגצי”ם, וגם הרשתות החברתיות מוצפות וגועשות. ענף שהיה שקט הפך לבלאגן, לזירת התגוששות, ובתוך כל זה צריך לתפקד ברפת בצורה המיטבית, ואנחנו מחפשים להתייעל ולהוריד עלויות כמה שאפשר”.
שאלתי את אדו: מה אתה אוהב בעבודה ברפת?
“לקרא לרפת “עבודה” זה לא נכון, כי זו לא “עבודה”, זה דרך חיים, זה משהו שנדבקים אליו. זה לא מקום עבודה שסופרים שעות עבודה מדוייקות, ובסוף היום מכבים את ה’שלטר’ ונגמר הסיפור. זה מאוד אינטנסיבי, וזה לא מעט שוחק, אבל סוד המשיכה שלי אל הרפת הוא לחפש בעולם הזה דברים שיקדמו, ותמיד יש דברים חדשים. הענף לא שוקד על שמרים. הענף שואף לקבל כלי ניהול חדשים, ואנחנו משתפים פעולה עם “אפימילק” של קיבוץ אפיקים. הם עושים את כל הסנסורים (חיישנים) החכמים שנותנים לנו כלי ניהול, ויש לנו קשר הדוק איתם. אנחנו כמעט שנתיים מדורגים בענף כ”משק אלפא” של תכנת הניהול – אנחנו מקבלים תכנות ניהול חדשות שיוצאות- הראשונים, לפני כולם, ואז רואים איך זה עובד בשטח. לכן, הרפת שלנו תמיד בראש מבחינה טכנולוגית. אנחנו עומדים לקיים איתם איזשהו ניסוי של ציוד חדש שכבר נמצא בארץ ואי-אפשר לדבר על זה עכשיו. הרפת שלנו כל הזמן בחזית הקידמה, ולא נשארת מאחור, כל הציוד החכם והחדיש מגיע קודם כל אלינו. בנוסף, אנחנו מארחים לא מעט קבוצות של רפתנים מחו”ל, שבאים להתעניין בענף דרך הרפת שלנו. מגיעים אלינו קבוצות לפרק זמן של 4-5 שעות ומקבלים הדרכה על הכל – מגידול עגלות ועד חליבה נכונה וניהול הרפת”.
“התאילנדים והנפאלים באים לתקופה של חמש שנים ולאחר חמש שנים המדינה מחייבת אותם לעזוב ולא לחזור עוד. בעבר הם יכלו לבוא לשנתיים, היו יוצאים לזמן קצרצר, וחוזרים. כיום הם נשארים לחמש שנים ברציפות וזה מצוין. הנפאלים באים לקורס של משרד החוץ של מטעם נפאל, ועוד כמה מדינות מאפריקה. נפאל לאחרונה הצביעה באו”מ, בעניין מסוים, נגד ישראל, ואז המדינה הורתה להוריד את מיכסות הנפאלים שמותר להביא לארץ, לאחרונה. אז גם פוליטיקה מעורבת בכוח האדם שמשפיע על תיפקוד מיטבי של הרפת. מבחינת כוח אדם קיבוצי, אנחנו שלושה אנשים – אני, יהודה לוי, ושחר גראפי , וחוץ מזה, יש ועוד ארבעה – שני תאילנדים ושני נפאלים, אנחנו שבעה אנשים. עובדים מארצות אחרות יש גם בגד”ש, מבופוצואנה, שהגיעו במסגרת אותה תכנית משרד החוץ”.
“התאילנדים והנפאלים ברפת עובדים קשה, ועכשיו אני מתחיל ליהנות מהם ממש . אנחנו כרגע מחכים שיהיה שר חקלאות חדש, בשביל לראות לאן זה ייקח את הענף. אנחנו רוצים שהענף יגדל ויצמח ויש לנו מקום לזה, זו מחשבה ריאלית, לא סתם חלום. זה ענף שצריך לקדם את הקיבוץ עסקית. לפני כחודשיים הזמינו אותי לישיבה בוועד הממונה על עתיד הרפת, שלא היה ברור לחברי הועד. רצו לעשות תכנית אסטרטגית על הרפת, והיו כמה אופציות, והגענו למסקנה שאכן יש לנו אופציות, ושהרפת תמשיך להתייעל, ולהשתפר, ותביא כסף לקיבוץ, גם אם, במקרה הגרוע, מחירי החלב ירדו, דבר שאנחנו בהחלט חששנו ממנו וחוששים עדיין”.
בזכות העבודה ברפת היו לאדו הרפתקאות בארצות שונות, שבהן נפגש עם אנשים ועם תרבויות, שייתכן ולא היה פוגש ללא שליחותו כרפתן. על אחת החוויות המופלאות, בסין, בחבל ארץ שבו יש מוסלמים, אבל אין הרבה דוברי אנגלית, סיפר אדו באמצעות מצגת בסוכות שעבר. דרך המפגש, שבו אדו לימד את הרפתנים הסינים, למשל, איך להתמודד עם שינויים קיצוניים בטמפרטורות, בין חורף לקיץ, וכיצד למנוע דלקות בעטיני הפרות, ע”י מזון מתאים, אדו למד נוהגי מפגשים בלתי פורמליים עם אותם סינים. כמובן, שבאותן רפתות בסין, לא חמקה ממנו ציפור אחת שהתעופפה שם, הוא צפה בה ארוכות, וצילם אותה.
אדו, עוד לא הזכרנו, מוכר גם בשל אהבתו לצפרות, מה שהופך אותו לחבר של לילי עריף. יחד הם יוצאים למסעות בעמק המעיינות, בשעות שבדרך-כלל מיועדות לחלומות. שני המשוגעים לדבר עוקבים אחרי ציפורים, והם חולקים ביניהם משהו ש”זר לא יבין”.
אדו מספר על נסיעה לדרום סודן: “בדרום סודן הייתי ב2012, כשהחברה הישראלית שאיתה אני עובד התחברה עם מי שהייתה אמורה להיות המשפחה הנשיאותית של דרום סודן. נשיא סודן שכיהן אז, והיה רודן, שלח גנרל, שהיה במקור מדרום סודן, להרוג את המתנגדים לו בדרך לכס הנשיאות של המנהיג שאותו התכוונתי לבקר, והייתי בדרכי אליו. הוא נלחם נגד הרודן וסודן נחלקה לשניים – סודן, ודרום סודן. ג’ון גרנג , שאמור היה להיות נשיא ושאותו הייתי מיועד לבקר, טס לאוגנדה, והמטוס שבו הוא טס התפוצץ, וג’ון גרנג נהרג. אלמנתו והילדים רצו להשקיע ולהקים חקלאות בדרום סודן על שמו , כי הוא עסק ולמד חקלאות. אני, בעצם, החלפתי רפתן שלא יכול היה לטוס לדרום סודן. הם רצו להביא לשם ישראלים בשביל ללמוד מהם איך להקים את העסק כולו מאפס. היינו שם חמישה ישראלים בדרום סודן. ולמעשה היינו בשלושה אתרים ובכל אחד מהם היינו צריכים לתת להם המלצה – מה אנחנו חושבים ורואים בשטח שניתן לעשותו. בגדול – מה שיש שם הוא – כלום! אין חשמל, הנילוס הלבן רחוק מדי, אז אספקת המים קשה. יש שם הרבה בורות, אז אם יש פנצ’ר לטרקטור – אין איך לתקן. לאחד האתרים אפילו נאלצנו לטוס במסוק מפחיד. צריך היה להתייחס גם לפרות שיעמדו בתנאי מזג האוויר, והטפילים שיש שם, היינו צריכים להכין מצגת באנגלית לאלמנה של גרנג, וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בהצגת דברים באנגלית. אבל דרום סודן נכנסה למלחמת בין שבטים שם, והם גנבו שם פרות אחד מהשני לצרכי מוהר, כשמחתנים בת. זו הייתה חוויה יחידה במינה. כשחזרתי הבייתה הדבר הראשון היה להתקלח! כי שם לא היו מים מברז – המים ירדו בגרוויטציה. ישנו שם במלון שהיה מאוד מאוד פשוט. יצאנו מישראל לשם מחוסנים. לקחנו כדורים נגד מלאריה. בדרום סודן היינו מאובטחים על ידי חיילים שלהם בכל מקום עם נשק במצב “הכנס”. האב שנהרג בפיצוץ המטוס היה מאוד מוערך, ולקחו אותנו למוזולאום שלו כדי להפגין בפנינו עד כמה הוא היה חשוב. לקחו אותנו למוזוליאום בג’יפ חדיש ומאובזר, והשמיעו לנו נאום שלו. בנו היה קצין והוא הלך במדים לכל מקום. בכל מקום שהגענו, ואנשים זיהו אותו, היה עלינו לעצור, לסדר כסאות, ועכשיו משוחחים עם החיילים שעה שעה וחצי, וממשיכים”.
אדו ממשיך לספר על ביקורו בדרום-סודן, והפרטים שהוא בוחר לספר מעידים על מה שתפס את תשומת-ליבו ונחרט בזיכרונו. הדברים שאדו אומר הם סיפור של מפגש עם תרבות מאוד שונה מהמוכר לנו, שאנשיה חיים בסביבה קשה לחקלאות, וברמת טכנולוגיה מאוד נמוכה. יחד עם זה, הסודנים עצמם מרשימים אותו: “הסודנים מאוד גבוהים, יפים וכהים. הגיע אלינו אדם, שקיבל אותנו בשדה התעופה – עם פפיון כתום ונעלים מבריקות. דאגו שנעבור ללא בידוק בטחוני, למרות המתיחות בין השבטים, והביאו לנו את המזוודות, לא היינו צריכים לאסוף אותן בעצמנו. הגענו למקום שהיינו צריכים בג’יפ הכי הכי חדיש ומאובזר שיש, אבל כשהגענו, יצאו אלינו ילדים עירומים עם בטן נפוחה, וזה צייר בצורה צורמת את הניגודים במציאות החברתית בצבעים של שחור ולבן. כששאלנו על ההבדלים בין עשירים ועניים באזור, אמרו לנו : “זו אפריקה!”. באותה תקופה היו שני מפעלים במדינה – האחד שסיפק מים מינראליים והשני שסיפק בירה. היו זרים שניסו לקדם את עסקיהם במדינה – רוסים, כל מני, אבל יש שם המון שחיתות וקשה למצוא ניהול תקין”.
החזרתי את אדו לימי הנעורים, ולהגעה למסילות.
“ל’שומר- הצעיר’ הגעתי בגיל 11 בסאן פאולו, שם נולדתי. בתחילה הצטרפתי לתנועה רק בשביל לשחק כדורגל שם במגרש שהיה, ומאז נשארתי בתנועה ועברתי את ההדרכה ואת כל השלבים בתנועה, ועד זה שעליתי לישראל בגיל 20, עם ז’קי. היינו במסילות קבוצה גדולה מסאן פאולו ומריאו דה ז’ניירו בשנת 1988. הצטרפו גם בוגרים מארגנטינה ובוגרת אחת מאורוגואיי. התכנית הייתה להיות חצי שנה כאן, במסילות, ולהמשיך ללימודים למדריכי חו”ל. אני, ועוד שבעה אנשים בקבוצה עשינו מרד, ולא רצינו לעזוב את מסילות, ונשארנו כאן. כל אחד מאיתנו בחר לו את הענף שבו הוא רוצה לעבוד, וזה היה קרש הקפיצה להתקבל ולהיות מוכר על הסביבה ולהיכנס לענף. כשאני הגעתי עדיין היה קיבוץ של פעם, אז בין שתיים לארבע נחים ואסור לעשות רעש. כשאני וז’קי שיחקנו עם כדור בצהריים, קיבלנו על הראש, כי לא ידענו שלא מקובל לעשות רעש בשעתיים האלה”.
“לדעתי, לא מתאים היום הקיבוץ של אז, זה לא מתאים להיום, לא הייתי רוצה לראות כיום את מה שהיה אז, בדור שני ואילך לאחר מקימי הקיבוץ. הקיבוץ ידע להשתנות עם הזמן. מסילות עשו את מהלך ההפרטה מתוך מציאות של משבר, מתוך הכרה שחברים יותר ויותר רוצים את ההפרטה, חברים כבר פחות רצו קיבוץ של פעם, של דור המקימים שהתעקשו על סוציאליזם. כשיש קיבוץ רב דורי, היכולת להגיע להסכמות היא קשה יותר. לא הייתה דרך אחרת אפשרית. אני חושב שקליטת משפחות חדשות היא תנופה חברתית טובה”.
אדו לא מדבר על קשיים במהלך חייו כמהגר צעיר, שהחל את עבודתו ברפת, בזמן שלא הכיר את התחום. המעברים משלב לשלב בסיפורו מעידים על אדם אופטימי, שאיננו מתלונן. הוא התרכז בדעותיו, ובסיפור התרחשויות, ולא דיבר על רגשות בעולמו, אלא על התקדמות אישית ומקצועית בחייו במסילות. אפשר ללמוד מהסיפור, שהרפת עבור אדו הייתה לא רק עבודה, ולא רק תחום חדש שהיה לא מוכר לו עד תחילת עבודתו שם, אלא זה היה כרטיס הכניסה להתקבלות החברתית לקיבוץ ולישראליות שאותה ביקש כל-כך לבסס. לכן, יש לרפת מקום משמעותי מאוד בעיצוב המציאות של אדו בסיפור, מה ששופך אור חדש על ענף הרפת ומאיר את הברזילאי, הרפתן השמוצני”ק אוהב הציפורים הזה, באור מיוחד.
