חיפוש
Close this search box.

שושנה וסרמן

   

על השביל לביתה של שושנה וסרמן שמעתי את הדופק שלי מעט מאיץ. לפני שהקשתי על הדלת שמעתי את עצמי בולעת רוק. לא רק, שלא הכרתי קודם-לכן את שושנה וסרמן, אלא שבנוסף לזה, ידעתי שזה יהיה סיפור מ”שם”, מהתופת הגדולה ביותר. מהשואה. להקשיב לסיפור של שורד או שורדת שואה בקבוצה, כאחת בקהל, זה דבר אחד. אבל, להקשיב לסיפור כזה בארבע עיניים, זה כבר דבר אחר, שלא ידעתי איך להגדיר אותו, אבל הדופק המואץ והיובש בגרון הבהירו לי מעט ממנו. לא אוכל להתחמק בחסות קהל ממבטה הישיר של שושנה. זה קצת הפחיד אותי.

כשנכנסתי לבית וראיתי את שושנה, ראיתי מולי אישה מאוד קטנה, ומאוד יפה.  פיה חייך אלי, ועיניה לא חייכו. זה היה כנראה מה שאנשים מכנים “מבט חודר”. שושנה הכינה את עצמה לחזור ל”שם”, ולקחת אותי איתה. בדיוק מזה חששתי, אבל רציתי ללכת איתה ל”שם”.

שושנה ביקשה שאשאל שאלות, כי היא זוכרת את הכל בצורה מבולגנת ולא כרונולוגית בהכרח.  אמרתי לה, שהסיפור לא צריך להיות מסודר. הוא צריך להיות שלה.  בכל זאת שאלתי אותה אם מותר לשאול לגילה. זו הייתה שאלתי היחידה, כי אחריה, שושנה שוטטה בעצמה בין האירועים, ולא הייתה צריכה שישאלו אותה דבר נוסף. 

“אני בת 87  נולדתי ב1931. למען האמת, נולדתי בוילנה, פולין. אני הגעתי לרוסיה כשהייתי אולי בת חודש, עם הורי, וזה אני יודעת מהסיפורים שסיפרו לי כשהייתי יותר גדולה. בשנה זו הורי ברחו לרוסיה, לא יודעת למה הם ברחו לרוסיה. שמה הייתי כל השנים, עד שהגעתי לישראל. כשהייתי בת שש, ב1937, אני זוכרת שנכנסו הבייתה שני רוסים, מהמיליציה. באו ואמרו: תתלבש! ואמא שלי בדיוק הלבישה אותי ללכת לבית ספר, או לגן, אולי עוד הייתי אז בגן.  ואני זוכרת שנבהלתי מהם והתחלתי לבכות ולצעוק. אני זוכרת איפה המיטה שלי עמדה ואיפה אמא שלי הלבישה אותי. אני שומעת את הבכי. ואמא שלי התחילה לבכות ולצעוק,

” לא”! “לא”! והם איימו עם אקדחים וצעקו “תתלבש!” בשנה זו לקחו את כל היהודים שם, אספו אותם, בגלל שהיו יהודים ולקחו אותם לסיביר, ומאז אבא אינו. לא שמענו, לא ראינו”. 

צריך לציין, שהרוסים סילקו יהודים מערים ויישובים שונים גם לפני-כן, למשל, ב1927, מתוך אנטישמיות, כמובן, אבל ניתן ללמוד מהשנים האלה, שלא היה לכך קשר עם הנאצים, ולא עם המלחמה שתתרחש מ 1939. 

“נשארתי עם אמא וזהו זה. גדלתי ככה, די קשה היה, לבד. אמא שלי עבדה, אני הלכתי לגן ואחר כך למדתי בבית ספר רוסי. אחר-כך אמא הכירה איזה גבר וזה היה, הם חיו יחד, היו בני-זוג. הם לא התחתנו. אני גם הייתי שם נוכחת ביניהם והוא היה כמו, לא יודעת, כמו אבא, לא אבא, לא יודעת. אמא שלי חלתה בסרטן, ובאותה העיר שאני הייתי, לא יכלה שמה לקבל ריפוי, אז שלחו אותה לצ’יליאבינסק, עיר אחרת, ושם היא שכבה לריפוי, ואני הייתי עם בן זוג של אימא. הוא לא זרק אותי. ואמא לא חזרה”. 

שושנה מתארת את הטרגדיה של הילדה שהיא הייתה בתמצות, במשפטים קצרים,  ובניקיון מצמררים. שלושה משפטי חיוב, ושני משפטי שלילה: אמא עבדה. שושנה הלכה לבית ספר. אמא חלתה. בן זוגה לא זרק אותה, ואמה לא חזרה. כל הנורא, על רגל אחת של ילדה יהודייה, שלפי שעה, “לא זרקו אותה”.  הדמויות אינן מוזכרות בשמן, והן עירומות ממילים שיתארו אותן. בן הזוג של אמה של שושנה איננו “טוב-לב”, ולא “אנושי”, איננו “עצוב”, איננו “גבוה” או “נמוך”, לא “יפה תואר” ולא “שמנמן”. המילים “הוא לא זרק אותי” לבדן רומזות לגביו, את מה ששושנה בוחרת לומר, ואולי גם רואה בו מאז ועד היום. גם בהמשך בן זוגה של אימה יהיה “הוא”. 

שושנה חוזרת לאחור, מעט לפני שאמה לא חזרה: “הוא (בן הזוג של האם-ד.ב) בבוקר דאג שאני אתלבש, נתן לי לאכול, ליווה אותי לבית ספר ולקח אותי, בבית אכלנו יחד רק בערב. במשך היום -בבוקר אכלתי בבית-ספר, ובצהריים, אחרי בית-ספר, הוא לקח אותי למסעדה. בינתיים המצב של אמא הדרדר. בוקר אחד הכניסו מברק מתחת לדלת, שאמא שלי נפטרה. אני יצאתי החוצה. היה שלג – אני כל-כך צרחתי. אני שומעת גם עכשיו את הקול שלי. בכיתי. ‘אמא שלי מתה. אמא שלי מתה’. שכנים יצאו החוצה, היו שכנים שלנו לא יהודים, רוסים. לא יהודים. כשאמא שלי נפטרה, היו לה חברות באותה עיר שבה היא עברה טיפולים, והם סיפרו לי שאמא שלי לפני שנפטרה בכתה כל הזמן: ‘איפה הבת שלי? מי יטפל בה? אין לה אף אחד. היא לבד כמו עמוד חשמל’. אני בוכה גם עכשיו, לא פעם שוכבת במיטה וחוזרת לשם ומדברת לעצמי ומספרת כל מה שקרה, ואני בוכה. אחת החברות שלה אמרה: ‘מריה- אל תבכי, יש לי שני ילדים, אמנם אין לי בעל, אבל הבת שלך תהיה אצלי’ (למדתי ששם אימה היה מריה, מפניית החברה אל האם- ד.ב). גם את בעלה לקחו. היא יהודייה. לאחר זמן מה שהייתי אצלה, היא הכירה גבר פליט מפולין. למי שהיה פליט מפולין, הייתה לו זכות לחזור לפולין והם חזרו לפולין, ואז אותה אישה מסרה אותי לבית יתומים. שם היו ילדים יתומים, יהודים ולא יהודים. שם התחילה הטרגדיה. ממקום למקום, מעיר לעיר, הסתובבתי בבתי יתומים”. 

תהיתי על הנקודה שבה שושנה סימנה את תחילת הטרגדיה שלה. היה זה המעבר הבלתי נגמר ממקום למקום, מעיר לעיר. “שם התחילה הטרגדיה”, ולא מה שמקובל לתפוס כטרגדיה- מות אמה של שושנה. 

 אין לדעת מה מתרחש בנפשה של שושנה, ומה היחסים הנרקמים בין נפשה לבין זיכרונותיה. כמי שמרותקת לסיפור, ונכבשה לגמרי על-ידי אישיותה של שושנה ופניה היפים, קשרתי את התמיהה שלי למשפט שנשאר תלוי ועומד: “הוא לא זרק אותי”: כל עוד שושנה הייתה מחוברת למישהו, ושייכת לבית שבו גדלה, לא פלשה המילה “טרגדיה”. מהיום שבו שושנה נתלשת, ונמסרת בקלות בלתי נסבלת לבית יתומים – את מקומו של “בית” מחליף המעבר התכוף, התלישות, חוסר הקשר היציב, ונגמרת האפשרות לומר לעצמה- לאן ולמי היא שייכת. עכשיו מישהו כן זרק אותה, והמילה “טרגדיה” תופסת את מקומה בסיפור.

“אני לא הייתי במחנות, אבל עברתי רעב. אחרי שבאתי לבית יתומים היה לי רע מאוד – הפולנים צחקו מאיתנו, ‘יהודייה! יהודייה!’. המטפלת בבית- היתומים אמרה:’ אם את רוצה לא לאכול משהו,  אז תשמרי את זה עטוף מתחת לכרית, ותאכלי אחר-כך. ותמיד גנבו לי את האוכל שעטפתי, ולא היה לי מה לאכול, והייתי רעבה, עד שחילקו אוכל לכולם”. 

שתיקה. 

שושנה מחניקה בכי, ואני לא יודעת את נפשי. 

חיכיתי. 

“וככה אני הסתובבתי ממקום למקום כל שנות המלחמה, עד שהיא נגמרה. פסח (גלפרב- ד.ב) זוכר את זה. כמעט כל לילה העבירו אותנו גבולות במשאיות, ואמרו לנו לא לדבר. לשתוק. אני רק רוסית ידעתי ואמרו לי לא לדבר: “תשתקי!” וכשקיבלתי ווסת פעם הראשונה חיפשתי בפחי-אשפה איזה מעילים, בשביל לפרום אותם, ולקחת מהבטנה, ולשים צמר גפן. לא היה למי להגיד. לא היה לי למי להגיד!. והתביישתי. ולא ידעתי”. 

“בבית יתומים – בלילה היינו יורדים למרתף בחורף, ואמרו לנו לקלוף תפוחי אדמה ותפוחי אדמה היו מלאים בבוץ והידיים קפאו. ואת הרצפות, והיינו מגרדים את הריצפה להסיר ליכלוך. אני זוכרת שהגעתי לבית יתומים הייתה מטפלת פולניה, ואני נורא לא אהבתי סלק, ישבנו על שלחן ארוך, ארוך אחד והיא ניגשה אלי וציוותה עלי לאכול סלק. אמרתי לה שאני לא אוהבת סלק. היא צעקה עלי “יהודייה מלוכלכת”, ופתחה לי את הפה בכוח ודחפה לי את הסלק ואני הוצאתי והיא שוב  דחפה לי את זה שוב בכוח”.

“אחר כך אספו אותנו לאיזה בית ילדים, שהיו יהודים, במקום אחר. משום מה, היה כתוב שאני נולדתי ברוסיה, אבל כמו שאמרתי, זה לא נכון, כי עברנו לרוסיה מפולין אחרי שנולדתי. אז איכשהו, בבית הילדים הזה, סידרו לי בפרוטקציה די גדולה, לא יודעת איך ומי, תעודה  שנולדתי בפולין. זה היה טוב, כי הדרך לישראל הייתה דרך פולין. רק לפליטים מפולין מותר לחזור לפולין, או בכלל רק להיכנס אליה”. 

היה מקום שהגענו לתחנה מרוסיה לפולין, והיו קצת ילדים יותר מבוגרים מאיתנו בשנתיים -שלוש, מדריכים. והם אמרו, ‘למי שאין הורים – בואו לקיבוץ’. אבל עד שהגענו לישראל, הסתובבנו שלוש שנים!. בכל השלוש שנים ממקום למקום, לילה פה, לילה שמה”. 

שושנה חזרה על המעבר המענה ממקום למקום. אם חזרה על כך, נראה שזו החוויה שנצרבה בה  והותירה אותה כטרגדיה. 

“בפולין שלחו אותנו ללמוד ואז הפולנים צעקו עלינו “ז’ידים” וזרקו עלינו אבנים. היו מורים דתיים, נוצרים, פולנים ורצו ללמד אותנו לימודי דת נוצרית ולא רצינו. שוב נוסעים למקום אחר, ולא אמרו לאן, עם מזוודה קטנה, כמעט בלי בגדים. אני הסתובבתי הרבה בפחי- אשפה. לא היה לנו אוכל. אפילו אם היינו קבוצת ילדים, לא תמיד נתנו לנו אוכל מספיק ולא תמיד היה בזמן. אחר כך היינו במחנה גרמני, בהאמבורג, קצת אחרי המלחמה, 1947. המחנה הזה היה מגודר, עם בתים קטנים, ושמה היינו כמה חודשים, והאוכל היה עם תולעים, וג’וקים ובכינו לא רצינו לאכול, וזה היה סגור עם תיל. אני לא יודעת איך הגענו לשם בדיוק. אני אפילו לא יכולה להגיד למה היינו שם. היינו קבוצה. עם המדריכים שהיו גדולים מאיתנו. חלק מהקבוצה הגיעו איתי אחר-כך למסילות. כשהגענו למסילות הלכנו לצבא. לפני שהגענו למסילות היינו במחנה עולים, ופחדנו נורא כי הייתה שוב מלחמה – מלחמת העצמאות”

לפני שהגענו לישראל אמרו לנו שלוקחים אותנו לישראל באוניה “אקסודוס”. האנייה הזאת הייתה לא ליגאלית ותפסו אותנו הבריטים, והתחילה מלחמה על הים. הם ירו והרגו לנו בחור אחד. הייתי נערה, לא השתתפתי בדבר הזה. מהצד שלנו זרקו עליהם בחזרה קונסרבים ותפוחי אדמה. לא היה לנו נשק. הורידו אותנו הבריטים על החוף וחילקו אותנו לשלוש אניות בריטיות. באניה שאליה העלו אותנו הריצפה הייתה מברזל. לאן נוסעים? – אמרו לנו שנוסעים לאיטליה, והבטיחו שזה קרוב – אבל היינו על האניה הזאת שלושה חודשים!! אוכל לא היה, היינו רעבים, ושכבנו על ריצפת ברזל. הקאנו אחד על השני, כמה הקאנו…היו אצטבות לישון, ורק הראש יצא החוצה. כל כך הרבה הקאנו, שטים ושטים בים שלושה חודשים. אחר כך כשהגענו לאיזה מקום ושטו אלינו סירות מצרפת והיו מעוניינים לעזור לנו, אבל באוניה היו מדריכים יהודים – והם הודיעו ברמקול שאנחנו נצעק: “לא לרדת?!” ואנחנו בכלל לא ידענו עברית ולא הבנו מה זה אומר. לא היה לנו בגדים. היינו מכבסים בגדים במים קרים, היינו עומדים כמעט עירומים, והיינו עומדים עם הידיים ישרות קדימה, עם הבגדים מתוחים מול הרוח ליבש. אני לא זוכרת איפה הורידו אותנו – אם באיטליה או בצרפת. ושמה היינו בביתן ארוך, ארוך, חדר אחד עם ארבעים איש. אמרו לנו,  עכשיו אם תיסעו לישראל זה יהיה ליגאלי, אבל מתי תיסעו – לא יודעים… והאם זה יהיה באוניה או במטוס, גם לא יודעים. אני התחלתי לבכות ואמרתי – אני לבד לא נוסעת! כי היינו כמה חבר’ה ביחד. אם אני לבד-  אני לא נוסעת! בלילה באו וקראו ‘שושנה וסרמן’ וקראו לעוד שניים – ושלושתנו – העלו אותנו על אניה מפוארת, ‘טרנסילבניה’ -אניה רומנית, שבאה מרומניה, והיו עליה יהודים מכל העולם, שם היה אוכל. עכשיו הגענו מהר בטרנסילבניה. נכנסנו למחנה עולים ליד לוד אולי, לא יודעת בדיוק, זה היה מחנה באוהלים ליד יער ובלילה תנים ופחדנו, והם הסתובבו ליד האוהלים. היו מדריכים, שליחים מישראל שבאו והלכו איתנו עוד מפולין, והם לקחו את הילדים שהיו בלי הורים וזו הייתה קבוצה גדולה של ילדים – איזה 150 ילד! וככה סחבו אותנו לאורך הדרך, אלה היו מדריכים של ‘השומר הצעיר’, והגעתי למסילות כחלק מעליית הנוער. הגענו לכאן ולא היה לנו אף אחד, ואמרו לנו הלילה אתם נוסעים לבית שאן. עדיין לא ידעתי אף מילה עברית. לא הבנתי מה זה ‘בית שאן’. הגענו למסילות. לא ידענו מה זה קיבוץ. בחברת נוער במסילות למדנו עברית. לא היו כיתות. מי שבאו אחרינו כבר חילקו אותם  למשפחות מאמצות. לנו, לקבוצה שלנו לא היו משפחות מאמצות כשהגענו. לא היו לנו מאמצים. בסופי שבוע או חג, כשהיו נוסעים לקרובי משפחה אני, לא היה לי לאן לנסוע, פסח היה מאומץ על ידי איזו משפחה, אבל אני לא הייתי אצל אף אחד, והייתי יושבת כאן בחדר ובוכה”. 

שושנה שוב מנסה להחניק בכי, ואני מנסה לדמיין את המצב שבו היא הייתה. מנסה ולא מצליחה לראות את התמונה ולא לשמוע את בכייה של שושנה הנערה. שושנה איננה נודדת עוד ממקום למקום. מסילות היה מאחז של קבע ויציבות. נקרתה על סיפה של הנערה  אפשרות לשייכות. ועל הסף נעצרה בינתיים. האפשרות הייתה עדיין בבחינת זרה לה.   

“היינו כאן נוער ולמדנו, אוי ואבוי ללימודים האלה… היה חם נורא,  וקר נורא בלי מאוורר, בלי תנור. למדנו על ספסלים, והלימודים לא היו מסודרים כמו המוסד החינוכי שהיה אחר-כך בבית אלפא. זה לא היה מסודר כל-כך. אחרי זה הלכתי לצבא, וסיימתי צבא, וחזרתי למסילות. אחר כך הכרתי בחור מקיבוץ רמות מנשה, והתחתנתי, והלכתי אחריו לרמות מנשה, אבל היה לי רע שם וביקשתי שנחזור למסילות וחזרנו”. 

את התחושה שהחיים נכנסו למסלול יציב, וששושנה יכולה לשלוט בגורלה, אולי לראשונה, אנחנו יכולים לקבל מן השיגרה המתוארת במשפטים קצרים. בסדר כרונולוגי, וללא מילים  שמבטאות כאב, ולא אושר, שושנה מתארת : למדתי, התגייסתי, סיימתי את השירות, חזרתי למסילות, הכרתי בחור, עברתי לרמות מנשה וחזרתי. הכל בנשימה אחת. לראשונה היה לשושנה חופש הבחירה. היא החליטה שהיא ובן זוגה יחזרו למסילות ולא יחיו ברמות מנשה. חופש הבחירה איננו מלווה ברגש כלשהו באופן הסיפור. גם לא היכרות עם מי שהפך לבן זוגה. כל מילה בנאלית שציפיתי לה, לא נאמרה על-ידי שושנה. לא “אהבה”, לא “חזרה לחיים”. זה היה שיעור חשוב עבורי בהקשבה לקצב רוחו של הלב של מי שמספר על חייו, והשהיית הציפיות שלי לכל ה”מובן מאליו” וה”מקובל” בתרבות שלנו, בעיקר כשהסיפור הוא “משם”, מהבלתי נתפס. 

על תפקידיה בקיבוץ סיפרה שושנה: “הייתי בוועדת חינוך, והייתי מטפלת – הוצאתי קבוצה מבית תינוקות ועד שהיו בני  12 הייתי מטפלת שלהם. הילדים אז ישנו בבית- ילדים, ואכלו בבתי ילדים, והייתי הולכת איתם לרופא, והשכבתי לישון, והחלפתי להם מצעים. כמו אמא. אני אוהבת את המצעים, הכל המתוח מתוח, אבל לפעמים לא היה לי זמן, ולפעמים אמרתי, שההורים יבואו להשכיב אותם, ולשים להם סדינים. אז הילדים היו מורידים את הסדינים וכועסים ורוצים – שיהיה מתוח כמו אצל שושנה! גם כשההורים  באו להשכיב את הילדים, גם אני באתי. לא ויתרתי. זוכרים אותי עד היום הילדים שגדלו. אחרי זה הלכתי לעבוד במטבח והייתי מבשלת ראשית, והילדים בני משק, שראו שגמרתי לעבוד ורחצתי את כל הסירים 120 ליטר, הייתי בתוך הסיר כמו בגודל שלי – אז הבנים היו אומרים – שושנה, אם נתחתן, הנשים שלנו לא יעבדו ככה קשה. כל החיים עבדתי בלב ונפש במסירות רבה. הייתה אקונומית, והיא הייתה עושה תפריט ואני לפי התפריט בישלתי”. 

“היה לי בן שנהרג”. 

לזה לא הייתי מוכנה, ושאלתי את עצמי, איך מקשיבים לזה? מה המבט שאני מסוגלת להביע? והאם להזדקף, או להושיט יד? אינני זוכרת מה היה המנח המדויק של גופי מול שושנה. אני זוכרת את התיאור שלה, כשמבטה מופנה כלפי הריצפה, היא לא מסתכלת לי בעיניים, והיא איננה בוכה באותו רגע. נגמר לה ים של דמעות. 

“הבן שלי נהרג במסע, הוא יצא לטייל אחרי הצבא. מכל המלחמות פה בארץ הוא חזר בריא, ואז נסע לטייל עם החברים לארה”ב, ודבר אחד שכל הזמן אמרתי – לא סמים! ולא אופנוע! והוא התיישב על האופנוע, וזה מה שקרה. בדיוק ביום ההולדת שלו נהרג”. 

המבט של שושנה היה מרוקן.  

“בני רענן גר במסילות. הוא התחתן ועזב להרבה זמן. כשבני האחר נהרג, אישתו של רענן אמרה – צריך לחזור לכאן כדי שיהיה לי ובעלי יותר קל, והוא לא רצה בשום פנים ואופן, ואחר כך בכל זאת חזרו לכאן ויש לי בת שגרה בתל- אביב”.

כל-כך לא רציתי שהסיפור שלה יסתיים עצוב, אבל יש לאפשר למספרת להוביל את הסיפור, וללמד אותנו על עצמה מן המשפטים שאותם היא בוחרת לומר, ומן החבוי ביניהם, שאותו היא איננה אומרת. 

על מצבה היום מספרת שושנה: “אני הולכת עם הליכון היום, וקצת עם המקל. המצב שלי הידרדר, לא יודעת, היה לי סרטן במעי הגס ויצאתי מזה. אחר כך עוד ניתוחים ותרופות. לא תיארתי לי, לא חשבתי לעצמי ככה יהיה לי. כל כך הייתי עליזה ותמיד רקדתי סולו, רקדתי ריקודים רוסיים ושרתי וקפצתי. כיום אני במצב לא טוב. אני אוהבת מאוד לקרוא, אבל יש לי מחלה בעיניים, ומצב הראייה יורד ושמיעה ירדה לי”. 

שושנה מתכוונת לסיים את הסיפור, אבל פתאום היא מוסיפה: “כשהגעתי, רציתי להיות בעיר, ולא בקיבוץ, למען האמת. אני אוהבת את העיר, אני כל כך אוהבת בתי קפה ולאכול במסעדה, מגישים לך, את מסתכלת על עוברים ושבים, ומתעניינת באנשים ובחנויות.  אבל בסך הכל, אני אוהבת את מסילות, זה הבית שלי. אני יושבת בחוץ ואני לא רואה אף אחד עובר. פעם, ילדים רצו פה וחברים. לא היו טלוויזיות, היו חיים אחרים. אנשים הלכו בשבילים והתראו יותר”.

“יש לי נכד שמנגן על קונטרבס והוא מופיע הרבה וכשהוא מופיע אז הם לוקחים אותי לתל-אביב”. 

כשהיינו יוצאים לטיולים מטעם הקיבוץ, ומדברים, וסתם הייתי מתחילה לספר אז היו אמורים – שושנה תספרי עוד, איך את מספרת מעניין, ספרי עוד. הכל סיפרתי, גם סיפרתי, שרציתי להתאבד. כשהייתי אצל האישה, זאת מההתחלה של הסיפור, אחרי שאמא שלי מתה, אז  רציתי את אמא ואבא שלי, שלא היו לי ושידעתי שלא יחזרו. ישבתי פעם, היא גרה בקומה רביעית, וישבתי על עדן החלון והסתכלתי, סובבתי את הראש, ואמרתי לעצמי – אני מייד אקפוץ, לא רוצה לחיות, לא טוב לי”. 

זכרון נוסף: “כשאמא שלי עוד חיה הייתי הולכת איתה לבקר ואני זוכרת באיזה עוני גרו היהודים –  החברים . אני זוכרת סנדלר, ישב בחושך ועבד ועשה נעליים ואיזה עוני היה. הייתה לו מיטה קטנה וארון וזהו. אנחנו -אמא ובן זוג שלה גרנו בדירה יותר טובה, במקום באמצע העיר, אבל היה לנו חדר אחד. זה היה שלוש קומות ואנחנו גרנו על הקומה השלישית, קומה קטנה, משרטטת ביד את הדירה. מקלחת לא הייתה – הלכנו לבית מרחץ ושירותים היו לארבעת הדירות בקומה, וגם מטבח משותף לכולם, כלומר רק  כיריים לכולם. 

בסיפור של שושנה אין שמות לדמויות המרכזיות בחייה. היא לא הזכירה את שמה של אימה, וגם לבן הזוג שהכירה אימה, זה ש”לא זרק אותה”, אין שם בסיפור. גם ל”בחור” שהכירה במסילות, ולו היא נישאה, אין שם, ולא לבנה שנהרג.  בנה האחר, רענן, הוזכר בשמו לאחר שאני שאלתי אם הוא מתגורר בקיבוץ, ונקבתי בשמו. זה סיפור שבו לא לכל איש יש שם, אלא בור של העדר, וגעגוע, ועבר שניבט מהעיניים המצועפות שלה, שאומרות כאב נצחי. ואף על-פי כן, ואחרי ככלות הכל, שושנה חייכה בסוף הסיפור, ויפתה עד מאוד. 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן