פנינה רוזנפלד

פנינה רוזנפלד –מספר 933

קבענו, פנינה (94) ואני להיפגש ביום שישי בעשר בבוקר. הגעתי ברבע ל…פנינה אמרה: “לא, אני מבקשת להיפגש בעשר בדיוק. אני עוד צריכה  להתכונן”. “כמובן”, עניתי, ויצאתי. רציתי להיות חיישן בתוך ראשה של פנינה, או לפחות מראה על הקיר בחדרה, באותה רבע שעה. תמהתי על חשיבות הזמן עבור פנינה, שבמשך שש שנים במלחמת העולם-השנייה, בשואה, הסתיר פניו מחייה, ומיסד מחדש את זהותה על זוועות השואה, כלשונו של הסופר חורחה סמפרון (1997). 

עלתה במחשבה אפשרות, שאין לה ביסוס, שהדרישה להיפגש בעשר בדיוק, היא ביטוי לחזרתה של פנינה, לאחר המלחמה,  אל הזמן, ואל יכולתה לשלוט בחייה, אחרי שבמהלך אירועי השואה היא איבדה את השליטה בגורלה.  

חזרתי בעשר בדיוק. בחדרה של פנינה, לצד הכיסא שעליו ישבה מונחות תמונות רבות של בני משפחה מחייכים מאז שהגיעה לישראל. אין אף תמונה שלה, ולא של מי ממשפחתה מילדותה עד לפרוץ המלחמה. 

 נדרכתי לקראת חזרתה של פנינה אל המקום הנורא בזמן האבוד. פנינה החלה מתיאור ילדותה היפה, שניצבת בניגוד לכיעור המוחלט שיקטע אותה. 

בסיפור של פנינה במהלך פגישתנו היו הרבה חורים של התרחשויות שלא סופרו, אולי ממרחק הזמן, ותעתועי הזיכרון.  ולכן, כל הציטוטים של פנינה רוזנפלד שיובאו הם שילוב בין מה סיפרה לי בפגישתנו לבין מה שנכתב בכתב-יד, על-פי סיפורה בעבר, ונמצא הארכיון מסילות, בתיק אישי של פנינה. 

“נולדתי בפולין, בקראקוב, עיר מאוד יפה, אחת היפות בפולין. הייתה לי ילדות מאוד טובה, הייתי בת יחידה. סבא וסבתא מצד אמא היו אנשים דתיים. נחמדים. אצלם ביליתי בעיקר בחגים. הם גרו באזור היהודי, ועיסוקם: חנות קונדיטוריה. האופה הייתה סבתא שושנה. סבא יוסף עזר לה….סבתא פינקה אותי מאוד. לסבא יוסף ולסבתא שושנה היו עשרה ילדים. …לסבתא הייתה פאה נוכרית (perooka , פרוקה). אני לא ידעתי מה זה. נהגתי לישון אצלם הרבה, וכשהתעוררתי פעם בלילה, ראיתי את הפאה הנוכרית על הפמוט. נבהלתי, וניגשתי לראות מה זה. כמובן, שבכוס מים, ראיתי גם שיניים תותבות, ושוב נבהלתי. לתומי חשבתי- “אולי מתפרקות גם ידיה ורגליה”. סבתא התעוררה, הדליקה את המנורה, והסבירה לי ….כשעמדה להתחתן בגיל 15-16, היא סיפרה את צמותיה, והן ‘עד היום שמורות בארון’. לסבא היה חוש הומור מפותח מאוד…אהב נשים שמנות, כדוגמת סבתא.”

“סבא וסבתא מצד אבא, סבתא שינדל, וסבא אברהם. הם לא היו דתיים. הם היו שומרי מסורת. מאוד עשירים, ובעלי ייחוס. הם תרמו כספים למוסדות שונים כמו בתי-יתומים, בתי-חולים, הקרן הקיימת לישראל, ועוד.  היו להם שלושה בתים והם גרו בשכונה מעורבת של נוצרים ויהודים. הם התפרנסו מחנות עתיקות בבעלותם, והיו בה חפצי נוי וספרים. היו להם שלושה בנים ושתי בנות, והיו למשפחה קשרים עם פרופסורים מהאוניברסיטה בקראקוב (אחת האוניברסיטאות הקדומות). היחסים שלהם איתנו, עם המשפחה שלי, היו רשמיים. ביקרנו אותם בחגים, יותר מטעמי נימוס מאשר מרגשות משפחתיים. הייתה להם הרגשה, שאמא לא באה מבית עשיר דיו,  המתאים למשפחה שלהם. ולכן, לדעתי, לא נוצרו קשרים חמים. הרגשתי זאת כילדה, למרות המתנות היקרות שהרעיפו עלי.” 

“אבא שלי היה יליד 1899 ואמא ילידת 1903. שניהם הצעירים מבין הילדים בבתי הוריהם. אבא: אהבתי אותו מאוד, מרקוס היה שמו. היה גבר גבוה ויפה. בטיילי עימו ברחוב, הרגשתי כיצד מסתכלים בו. זה גרם לי נחת רוח וגאווה. הייתי בת מפונקת, ואבא חיכה רק לבקשות והזמנות מצידי. וכדבריו: ‘רק את הירח אני לא יכול להוריד למענך’. היה איש עסקים מוכשר ומצליח. להורי היה עסק מאוד גדול של מכונות תפירה. אמא, חווה, אישה נאה ומטופחת. התלבשה יפה, בטוב טעם. הייתה אשת עסקים, ועזרה לאבא בניהול העסקים. רוב הצרכנים של הורי היו נוצרים. גרנו משפחה יהודית יחידה ברחוב, שרובו מאוכלס על-ידי נוצרים, ברחוב מול האוניברסיטה -Yagelonska. את הבית ניהלה עוזרת בית נוצרייה והיא גם היניקה אותי. הייתי מאוד קשורה אליה. הייתה גם מבשלת בבית, גם היא נוצרייה, אבל בישלה לפי כללי היהדות.  הבית שבו גרנו היה רכוש ההורים, בית בן שלוש קומות וגרו בו גם נוצרים. אני לא סבלתי ברחוב מאנטישמיות. לי, זיכרונות של ילדות מאושרת. נסיעות לנופש בקיץ ובחורף, גם לארצות חוץ, צ’כיה, אוסטריה. “

תיאור מאוד אסתטי, של ילדות מאוד מאושרת, במשפחה עשירה ומפנקת, היה מוכר לי, מסבתי , זכרה לברכה. סבתי לא חוותה את השואה, להוציא חקירה אחת במשך 24 שעות במטה של הגסטפו, שכן היא וסבי עלו לישראל ב1938, ומשפחתם נרצחה בשואה; אבל מדובר בשתי משפחות, זו של פנינה וזו של סבתי, שאמנם שמרו על נישואים של יהודי עם יהודייה, אבל הייתה התערות בחברה הכללית, וההתרחקות מן הדת היהודית, רכישת השכלה כללית, ואף הילדים, כמו פנינה וכמו סבתי, נשלחו ללמוד במוסדות חינוך שבהם הן היו במיעוט של מספר ילדים בודד ממוצא יהודי, בין הרבה  נוצרים, שהפכו לחברים וחברות, של כל אחת מהילדות. במקרה של פנינה, אביה אף יתנגד נחרצות לכל אימוץ של רעיונות ציונות על-ידי ביתו. 

ייתכן, שסיפור הילדות היפה כל-כך, המאושרת, מלאת האהבה, האסתטית, היא נקודת התייחסות מאפשרת, כדבריה של פנינה: “ ותדעי לך שגיל הילדות והנעורים וזה נתן לי את הכוח לעבור את מה שעברתי. חשבתי כל הזמן על הבית.”. תיאור הילדות הזו, כאילו אומר לנו, האחרים, המתבוננים במבוכה בשורדים, שהשואה איננה חזות כל חייהם, שהם היו פעם אנשים נורמטיביים, ואפילו ממעמד גבוה במיוחד, וכי הם נושאים עימם גם  עקבות של עבר יפה, מוטבע היטב בזיכרון, ומה שיעברו בשואה, היה כל-כך לא צפוי עבורם. ייתכן, מהיבט אחר, שהילדות היפה של פנינה, תהפוך את הכיעור והאימה שיתרחשו מייד אחרי הילדות, בנערותה, לניגוד המוחלט, בין הטוב המוחלט, לבין הרע המוחלט, וכמו שהיא אמרה בעצמה, הילדות היפה נתנה לה כוח.

למרות כל הנאמר, תיאור הילדות המאושרת של פנינה בכל-זאת נסדק: “סבלתי בהיותי בת יחידה, ללא אחים ואחיות. שעות רבות ביליתי לבדי בבית. ההורים היו עסוקים בחנות מבוקר עד ערב. אלי באו חברות, והמטפלת- תחליף לאמא. ממנה קיבלתי את ההסבר המיני הראשון. הייתי חברה בסקאוט (בצופים). ההורים התנגדו לתנועות הנוער הציוניות, ומנעו ממני להצטרף לתנועת-נוער ציונית. למדתי בבית-ספר לבנות, בית ספר ממשלתי עם משטר קשה. כל זה העיק עלי. לחמתי לעבור לבית ספר תיכון עם יהודים. המתנגד העיקרי היה- אבא. נכנעתי, ולמדתי בתיכון ממשלתי, ובכיתתי, שלוש בנות יהודיות. שם הרגשתי לראשונה יהודייה.”  פנינה לא הסבירה בדפי הזיכרון שכתבה, מה זה אומר “שם הרגשתי לראשונה יהודייה”, וממשיכה: “הייתי חוזרת הבייתה, בוכה, וטוענת כי אינני רוצה להמשיך, אולם כך המשכתי עד לפרוץ המלחמה”.  

“הייתי בת 15 כשפרצה המלחמה, כך שלא גמרתי כיתה ט אפילו. פרצה מלחמה, קשה לי לדבר כל הזמן בשואה, סיפרתי כבר המון פעמים, ודי נמאס. איבדתי את ההורים שלי. אבא הלך לאושוויץ, ואמא למיידנק, ואני נשארתי בגטו בקראקוב, לבד, ושמה נתקלתי בחיים שלי חמש שנים במחנות עבודה. עבדתי בכל מני עבודות, זה תמיד היה קשור עם נשק.” 

במהלך השיחה בינינו ציינה פנינה יותר מפעם אחת, שנמאס לה לדבר על השואה, שהיא נתבקשה לספר על כך כבר הרבה פעמים בעבר. בשיחה איתי היא קיצרה את סיפור חייה. למרות שנמאס לה, נהגה בי באדיבות ובנימוס רב, וסיפרה לי את הסיפור גם אם בקיצור נמרץ. את הגרסה המפורטת יותר קראתי, כאמור, מדפי-זיכרון שנכתבו בכתב יד, על-פי מה שסיפרה פנינה בעבר, והם תויקו בתיק האישי שלה בארכיון הקיבוץ. שם מצאתי סיפור איטי יותר, גדוש, וכרונולוגי. הסיפור שמצאתי בארכיון, כמו הסיפור שסיפרה בשיחה בינינו חוסך במילים שמתארות את עולמה הפנימי של פנינה בזמן השואה . מילים כמו “פחד”, “אימה”, “השפלה”, “ייאוש”, “תקווה”, מופיעות מעט מאוד. “השפלה” מפורשת נמצאת בסיפור כאשר גילחו את צמותיה של פנינה, וכך היא איבדה את שני היהלומים שאימה החביאה עבורה בתוך צמה אחת, ואת כדורי הרעל בצמה השנייה, למקרה ש”אין מוצא אחר- לבלוע את הכדורים”. 

 “פרצה המלחמה, ואני בת 15, הפסקתי ללמוד במאי 1939. נשארנו לגור בבית שלנו. השכנים הפנו לנו עורף, וחיכו רק לרגע שיפנו אותנו מהבית. הוראות ראשונות: אסור ליהודים ללכת על המדרכה, אלא על הכביש. אני אולי לא מסרתי לי דין וחשבון- הלכתי במדרכה. גם לא היה לי מראה יהודי טיפוסי. בדירה שלנו היו חמישה חדרים. נכנסו לגור שלושה קצינים גרמנים. כיבוש קראקוב התנהל ללא יריות. האוכלוסייה לא גילתה התנגדות. הפולנים קבלו את הצבא הגרמני בפרחים. ביניהן גם חברותי הטובות מבית -הספר. הייתי תלמידה טובה, ויחד עם חברותי היינו עושות שעורים יחד, אבל כשפרצה המלחמה, הם קיבלו את הגרמנים עם פרחים, ואז ראיתי עם מי היה לי עסק…”

“ בפולין היה הרבה מאוד עושר והרבה מאוד עוני , ואין שכבת ביניים, וזה היה אסון של העיר שלי ושל פולין כולה. היהודים שהיו מוכשרים, היו בנקאים, סוחרים, יהודים לא עבדו במקצועות כמו נגרות, בניין, לא היה חינוך לעבודה (הכוונה לעבודת כפיים שאינה מקצוע צווארון לבן – ד.ב), לא היו בתי ספר כמו אורט, שיהודים יכולים ללמוד לעבוד, יהודים יכלו ללמוד רק בבתי ספר ממשלתיים כלליים, כמו שאני, שם היינו שתי יהודיות, בכיתה של 28 פולניות, וכשהם התפללו כל בוקר, אני וחברתי יצאנו מהכיתה. אבל לא היה צלב בכיתה ולא ישו. רק התפילה”

“החנות של הורי (למכונות תפירה) עוד הייתה ברשותנו. המטפלת שלי עזבה אותנו מייד. אני ואימי שרתנו את הקצינים הגרמנים שגרו בבתינו. הם התעללו בנו. אחד מהם הכריח אותי לשפשף לו את גבו באמבטיה. אמא שרתה אותם, צחצחה את נעליהם, וכדומה. כל הלילות היו הילולות בבית. לבית הגיעו נשים, ואנחנו נסגרנו בחדרים שלנו. כך נמשך המצב במשך חצי שנה. ואז בא הגירוש מקראקוב. עברנו לכפר ליד קראקוב. כל הרכוש נשאר בבית. הרשו לנו לקחת חפצים מעטים במזוודה. גרנו בדירה שהייתה שייכת למשפחה מלפני-כן. המטפלת שלי, הנוצרייה, עזרה לנו רבות”. 

בחלק מוקדם יותר של הסיפור, פנינה סיפרה, שהמטפלת הנוצרייה עזבה מייד את הבית, עם כניסת הגרמנים לקראקוב, ואילו מאוחר יותר, עם הגירוש של יהודי קראקוב, סיפרה, שהיא “עזרה לנו רבות”. אין לי הסבר לסתירה, ואולי זו איננה סתירה כלל, ייתכן ועזרה המטפלת לשעבר, למרות שקודם-לכן עזבה. זו איננה הסתירה או אי ההבנה היחידה בסיפור זה ובסיפורי חיים בכלל, היא רווחת. כך קורה בסיפורי-חיים, שאנשים מספרים על עצמם, וזה בעיני חלק מקיסמם, עד כמה שאפשר למצוא “קסם” בקורות חיים טראגיים אלה. על-כל פנים, ברגעי קסם שרק סיפור חיים אישי משחרר, בלי משים, אנחנו, הקוראים, המתוודעים אל הסיפור,  נחשפים כמו דרך בד שקוף, לתעתועיו של זיכרון. זו פגיעותו של אדם. בכך אנושיותו. סיפור חיים איננו מחויב לאמת של עובדות מוצקות. גם לא סיפור של שורדי ושורדות שואה. הוא מחויב לאמת הנרטיבית של המספר או המספרת. עמוס עוז (1992) אמר : “באי-חשק אני נאלץ להסתפק באמירה הזהירה, שאמת, היא דבר שאנו מתייחסים אליו כאל אמת….והלוא, בסך-הכול, הכול מציאותי, גם השקר, גם החלום, גם הבדיה, גם הסיוט, גם הפנטזיות שלנו, גם הפחד, גם הכאב, גם התשוקה….. העובדות, אני אומר, עלולות לפעמים להיות אויב בנפש של האמת”. 

אין זה אומר כלל, וכלל, שיש שקר בסיפור זה. הטענה היא, שיש סתירות, לכאורה, או אי הבנות, והן אמורות להתקבל על-ידי הקוראים סיפור חיים, בחיבוק, כחלק אמיתי של הסיפור, ושל מספרו. 

“אבא עוד היה נוסע יום, יום לחנות, אולם בחנות כבר שלט גרמני, ואבא עבד תחת פיקוחו. מצב זה נמשך כחצי שנה, ואז קם גטו בתוך קראקוב, מעבר לוויסלה (נהר הוויסלה – ד.ב). עברנו לגטו. אבא אימא ואני, ויתר בני- המשפחה ב1940 (הסבים נפטרו לפני המלחמה). בגטו גרנו בדירה משותפת עם משפחה בת ארבע נפשות, ידידים שלנו. הלימודים נפסקו כבר ב1939. על היד ענדנו פס לבן ועליו מצויר מגן דוד כחול. אפילו בני-שנתיים ענדו פס כחול. סביב לגטו, גדר עם ארבעה שערים. על-יד כל שער, שמירה קפדנית של שוטרים גרמנים ופולנים עם כלבים. “

בציון יום השואה במסילות, 1991, נרשמו והוקראו הדברים הבאים, המתבססים על מה שסיפרה  פנינה רוזנפלד, אודות ליל-הסדר הראשון בגטו: “הגרמנים מפרסמים גזירות ואיסורים מדי-יום ביומו….. אין יציאה מהגטו בלי רישיון. היהודים מצווים לענוד את הטלאי הצהוב. עדיין נמצאים יהודים בפרברי העיר ובעיירות הסמוכות. הגיע חג הפסח. אין בגטו כל המולה של ערב חג, שהייתה כה אופיינית במשכנות היהודים בזמנים כתיקונם. אינם- העיסוקים והטרדות בשיפוץ הדירה, הורדת כלי הפסח ממקום שימורם במשך כל ימות השנה, המירוק והצחצוח שהיו מלווים חדווה של טרם חג.  תור אנשים אפורים עומד ליד משרד הקהילה על-מנת לקבל תלושים מיוחדים לקבל את המנות הזעומות של מצרכי החג שכללו: מעט תפוחי-אדמה, מזער קמח מצה ומצות. הכמויות הזעומות, ספק אם יספיקו ליום או יומיים. (הגיע- ד.ב) ליל פסח. אנחנו יושבים לאור נרות. הגרמנים, ביודעם כי חג ליהודים, הפסיקו את זרם החשמל לגיטו. הייתי אז בת 16, ובזיכרוני נחרת עמוק מראה שנים-עשר הצללים הממלמלים בקול נכאים את מילות ההגדה. לאור נרות  התארכו הצללים, והתעקמו, ומילאו את החדר חרדות. מדי פעם בפעם היה נפסק המלמול והאוזן הייתה קשובה לדלת, שמא תפתח על-ידי הגרמנים, שתפסו בלילה זה בני-ערובה. בעיר בוצעה התנקשות…הפעולה בוצעה על-ידי מחתרת משותפת של יהודים ופולנים. בראש הארגון היהודי עמד הלוחם ליבסקינד. התנקשות זו גרמה לגרמנים אבדות מרובות בהרוגים ופצועים. הגרמנים, צמאי-דם ונקמה, לקחו בני-ערובה יהודים, כדי להשיג, בדרך זו, את שמות מבצעי ההתנקשות… “

אחרי תקופה של שלושה חודשים בערך, אבא כבר לא הורשה לצאת מהגטו, אבל הגרמני ששלט בחנות של אבא היה מוכן לעזור לנו. הוא היה אוסטרי, שמידט. והבעיה הייתה, כיצד לצאת מהגטו יום, יום, וכיצד לחזור. הפתרון נמצא בעזרת השוטרים הפולניים של הגטו: יציאה דרך צינורות הביוב (יבש). אני, בהיותי בת 15, הייתי יוצאת דרך צינור הביוב, ללא המגן דוד. מן הצד השני (מדובר בתעלות ביוב – ד.ב) חיכה לי שוטר פולני, היה פותח לי את מכסה הצינור, והייתי יוצאת, ועולה על הטראם ממול (כל זה תמורת כסף שאבא שילם לשוטר). כך נהגתי לצאת שלוש פעמים בשבוע, כדי ללכת לחנות שהייתה של אבא ולקבל משכורת מאדון שמידט. לגרמני זה (שמידט- ד.ב) הייתה ילדה, בת – גילי. הוא הציע לי ניירות אריים (הכוונה לתעודות מזוייפות – ד.ב), והיה מוכן לקחת אותי תחת חסותו. אולם ההורים לא הסכימו. לא היה להם אמון מלא בו. הנסיעה בטראם הייתה מסובכת ומסוכנת. לא כל-כך פחדתי מהגרמנים, כפי שחששתי מפולנים שהכירו אותי כיהודייה. המשכתי לנסוע כך במשך כחצי שנה. באחת הנסיעות הכיר אותי שוטר פולני, ואיים עלי שימסור אותי לגסטפו. מסרתי לו את כל סכום הכסף שהיה בידי- הסכום שקיבלתי מאדון שמידט. יותר לא המשכתי לנסוע. אז החלה בעיה כלכלית קשה. התקיימנו ממכירת מצרכים שונים שנותרו בידינו. מצרכי מזון קיבלנו תוך כדי עמידה בתור. מדי-פעם היו גזרות חדשות. אבא היה צריך לצאת למחצבה ליד העיר. שם בנו מחנה ליהודים. אמא עבדה בתוך הגטו, בתפירה של מדים לגרמנים. היא עזרה בגמר התפירה. אני, היות שלא עבדתי, מילאתי את המשימות בבית, עמדתי בתור (לקבל אוכל – ד.ב) וכ”ו. מדי-פעם נכנסו הגרמנים לגיטו ולקחו בני-ערובה. בידיהם היו “רשימות שחורות” של יהודים אמידים, ציונים, קומוניסטים וכ”ו. ומי שנלקח על-ידם לא חזר”.

“את אבי לקחו באחד מערבי יום-שישי, בחורף 1941. לדבריהם, הוא נלקח לחקירה. אולם הוא לא חזר ממנה. בדרכים שונות נסינו לחקור מה, ואיך קרה? אחרי חצי שנה קיבלנו מסמך מהגסטפו, שאבא נפטר באושוויץ מהתקף לב. מה פתאום “התקף לב”?!…..” 

“נשארנו אמא ואני . החיים הפכו לגיהינום. מספר הגברים בגטו הלך ופחת. באמצע 1942 הייתה סלקציה גדולה ב”אפלפלאץ” (מסדר – ד.ב). שם הפרידו ביני לבין אמא שלי. אני פניתי ימינה ואמא שמאלה. זקנים ממש כבר לא היו בחיים. בגטו כבר היינו מעטים. אני רצתי לצידה של אמא, קיבלתי מכות רצח, וחזרתי לכיוון השני- ל”חיים”. ידענו, כי מגיע יום והגטו יחוסל. אמא הכינה אותי למסע הצפוי. היו לי שתי צמות. בתוך אחת הצמות קשרה לי אמא שני יהלומים , נכס משפחתי שעבר מדור לדור. היא האמינה שאני אישאר בחיים. בצמה השנייה הסתירה כדורי רעל, ואמרה לי, שבמקרה שאגיע למצב שאין מוצא אחר- לבלוע את הכדורים.” 

לשאלתי, מה זוכרת פנינה במיוחד, מהיום שבו נלקח כל אחד מהוריה, היא ענתה: ביום שלקחו את ההורים למחנה לא הרגשתי שום דבר.”

“נשארתי לבד, ילדה בת 15 לבד בלי הורים. זה לא פשוט. ועבדתי בפלאשוב. הגרמנים, יימח שמם, שמרו בצורה קפדנית, ויהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים. במסדר הראשון שהיה, הגיע ראש המחנה, קראו לו גמט, גרמני יפה תואר. שאלתו הראשונה הייתה ‘מי יודע גרמנית’? 

היה לי די מזל, כי אני יודעת די טוב גרמנית, כי למדנו בתיכון גרמנית, לקרא, לדבר, לכתוב, כמקצוע חובה, כי פעם קראקוב היה שייך לאוסטריה ודיברו הרבה גרמנית. אני לא רציתי להגיב לשאלה, אבל אחד השוטרים הלשין עלי ואני ועוד 7 בחורות ובחורים סודרו לעבודה בביתו של גמט, ראש המחנה. הבית שלו נקרא ‘הבית האדום’. עבדנו בעבודות- בית לא קשות. אכלנו טוב. בגדים לבשנו עוד את אלה שהבאנו איתנו. המפקדים הצעירים נטפלו, מדי-פעם, לבנות וכל דחייה מצידנו- סכנה ממשית לחיים. אני לא יכולתי להשתלב במתרחש. הייתי הצעירה בין הבנות. ביקשתי מהשוטר ששיתף פעולה איתנו, שחרור מן העיסוקים במקום. גמט, ראש המחנה, התייחס אלי טוב, ונתן לי פתק, שיסדרו אותי לעבודה בתוך המטבח בגיטו, ושלא ישלחוני לעבודות קשות. הבנות והבנים שעבדו אצלם ושרתו אותם נורו על-ידי הקצינים השיכורים בליל הסילבסטר, 1942. אני ניצלתי. לא הייתי ביניהם.”

“החיים במחנה היו קשים. בעד גנבת כיכר-לחם, תלייה באמצע המחנה, כאזהרה לאחרים. מגפות: דיזנטריה, טיפוס ועוד. את החולים היו מוציאים לגבעה מחוץ למחנה ויורים בהם. כבר באמצע 1942 החלו להעביר אנשים לאושוויץ, ובז’זינקי (זו עיר במחוז טרנופול שבמערב אוקראינה. ולאחר הכיבוש הגרמני המקום שימש כגטו גם ליהודים מהעיירות הסמוכות- ד.ב).”

“אני נשארתי במחנה עד סוף 1942. הגעתי לאושוויץ בסוף השנה. מספר על היד כבר לא קיבלתי, רק מספר סידורי על בגד פסים: 933. גילחו אותי. וכך, נעלמו היהלומים שאמא החביאה בצמות, וגם כדורי הרעל. אחת החוויות הקשות, פרט לאובדן ההורים, היה גלוח השערות. הייתה זו הרגשת השפלה נוראית. ניגשה אלי רוסייה, אסירה פוליטית ושמה שורה, רופאה, ואמרה לי: ‘אל תבכי. אם תשמרי על הראש שלך- תצמחנה גם שערות’. בכיתי מאוד. דבריה הפכו למוטו שלי, שליווה אותי בכל שנות המחנה.”

“באושוויץ שהיתי 3-4 חודשים. הספקתי להכיר את מנגלה, ואת ניסוייו. קבלתי זריקות, ולא הייתה לי וסת חמש שנים. לא ידענו מה השפעת הזריקות. לדברי הרופאים, היו אלה זריקות חיסון. בימי הווסת הרגשתי כאבי תופת. עבדנו עבודות יזומות. טאטאתי מדרכות, וכדומה. עד סוף המלחמה היה המשקל שלי בערך 30 קילו. הייתי בת 20. “

“באחת הסלקציות הועברנו ככוח עבודה לסקרז’סקו, מחנה עבודה לנשק. וכאן שוב שיחק לי המזל. עבדתי במעבדה. הייתי מדביקה את הכתובת המיועדת על ארגזי הנשק למשלוח. את הנשק במחנה זה ייצרו נשים בתנאים פרימיטיביים, ועיקר העבודה, קראו לה פיקרינה. זו הייתה אבקה צהובה, רעלית, שהיו מכניסים לתרמילי הכדורים המיועדים נגד אוניות. כל המחנה, העשב, הצריפים, הכול היה צהוב. גם אנשים, העובדים, חלו בצהבת ובדלקת כבד. תמותה איומה. את החלשים הוציאו להורג מחוץ למחנה. אני קיבלתי דיזנטריה קשה. הפסקתי לעבוד. הגרמני, האחראי למעבדה, שולץ, התייחס אלי יפה, והציע לי לעבור לבית חולים. בכיתי ולא הסכמתי. ואז הוא סידר אותי אצל איכרה בכפר סמוך. היא השקתה אותי במיץ מגרגרי יער שחורים, לריפוי המעיים. אחרי חודש חלפה הדיזנטריה. כוח לא היה לי. שולץ היה מתעניין בגורלי. בא והחזיר אותי למחנה. השתדל לשחרר אותי מעבודה. טיפל בי. הביא לי מרק יותר טוב, וכ”ו. במחנה שמרו עלינו בעיקר נשים גרמניות, וגם יהודיות מסלובקיה ששיתפו פעולה עם הגרמנים יימח שמם – קאפו. “

“אחת, שמה היה ז’ינה- אכזרית וקנאית. בראותה, כי שולץ הגרמני מתייחס אלי באופן אנושי יותר, התנקמה בי. הרביצה, והכריחה אותי לעשות דברים נוראים”. פנינה איננה מפרטת מה הם הדברים הנוראים שהכריחו אותה לעשות. 

“באחת הבריחות, ברחה הרוסיה, שורה. נפרדה ממני. כל הבלוק שלנו, כ-150 נשים, קבלנו עונש על הבריחה של שורה. העמידו אותנו עירומות שמונה שעות, ביום שלג. דרשו שנודה, כי ידענו שהיא תברח. אף אחת לא הודתה. התעלפנו. הם שפכו עליהו מים, וכך זה נמשך שמונה שעות. שחררו אותנו. חזרנו לבלוק. נפשית, החזקנו מעמד. קיווינו ליום של מחר, אם-כי, הם (הגרמנים – ד.ב) סיפרו לנו כל הזמן על ניצחונותיהם.”

“בסרקרז’סקו  שהיתי מ1942 עד 1943. באמצע 1943 העבירו אותנו ללייפציג, גרמניה. נשארנו מעטות, ונשלחנו לעבודה.” 

לעיתים פנינה עוברת לספר בזמן הווה. הווה ועבר מתערבבים זה בזה בסיפור. “עבודתי היא מילוי מוקשים לאוניות. אדי חומר הנפץ שאני שואפת לריאותי הורסים את שארית החיות בגוף. הפנים- צהובות כמו במחלת צהבת. חומר הנפץ הורס את הכבד. מחנה לייפציג הינו מחנה ריכוז לנשים בלבד. הוא מיועד לאסירות פוליטיות. זהו מחנה בינלאומי, שהרוב בו יהודיות, אך ישנן גם נשים רוסיות, יווניות, ושאר עמים. אינני יודעת כיצד קרה הדבר, שבמוחנו נשתמר תאריך הפסח. זכרו אותו האסירות היהודיות בעת קבלת המרק הדליל, שבישלוהו מקליפות תפוחי אדמה. שקענו בעצב. כמעט שלא היה בנו הכוח להעלות בדמיוננו את החג שנחוג בימים כתיקונם. הפעם, נשמר התור של מקבלות המרק על-ידי אנשי ס”ס, המלווים בכלבים. בשקט קבלנו את המרק התפל. קבוצות, קבוצות, התיישבנו על הקרקע בחדר האוכל, שהכיל 500 אסירות. וכך, אכלנו דוממות, ורק משפט אחד עבר מאחת לשנייה: ‘הלילה ליל סדר-פסח הוא!”

“לייפציג הייתה מופגזת יומם ולילה. היו אלה ימים קשים, ואנחנו, בתוך בית החרושת לנשק, מפעל משוכלל עם מכונות, וכ”ו, בשעה שהיו מפגיזים, הגרמנים ירדו למקלטים, ואנחנו יצאנו החוצה ושכבנו על האדמה ליד בית-החרושת. חיינו שם כאסירות פוליטיות. האנגלים (שהפגיזו- ד.ב), כנראה מתוך ידיעה, לא הפגיזו אף-פעם את בית החרושת. לדעת הקצינים הגרמניים, אנחנו אבטחנו את חייהם….אני סבלתי קשות מעששת, מחלת חניכיים קשה. אכלנו פעמיים ביום. מרק ורבע כיכר לחם ליום שלם. הגיעו הונגריות. עבורן, זה היה מחנה ראשון. הן לא יכלו להסתפק במנת המזון. אנו, הקיבה שלנו כבר הייתה מצומקת. הן גנבו לנו את מנת הלחם בכל הזדמנות אפשרית. התגובה שלנו- לתת מכות. מכות, ככל האפשר. לי היו תמיד גונבים את הלחם. להקלת העששת, הצ’כים שעבדו איתי מביאים לי שום, וגם קצת אוכל, כשאף-אחד לא ראה ולא ידע. “

“ברדיו, קול גרמניה, או קול לייפציג, היו מפרסמים, כי בבית-החרושת שלהם עובדות אסירות פוליטיות בעלות עבר פלילי, זונות, גנבות, ועוד. את כל זה שמענו ברדיו. אני, בשמעי סיפור זה, בכיתי מאוד. אחת הפעמים ניגש אלי גרמני, הוציא תמונת ביתו מהכיס ואמר לי: ‘ תראי, זו הבת שלי. היא בערך בת גילך. מי מאמין, כי הספקת להיות זונה או גנבת? גם אנחנו איננו מאמינים בזאת.’ זה ניחם אותי, והוסיף כוח להמשיך. “

“עד סוף 1944-45 נמשכו תנאי החיים האלה. רבים נפטרו ונורו, ברגע שלא יכלו לעבוד ולהביא תועלת כלשהי. לרוסיות שבינינו היו קשרים עם החוץ. פתאום מופיעה אצלנו רופאת המקום, שורה היה שמה. אישה רוסיה דגולה. רבות זוכרות אותה עד היום לטובה. היא מודיעה לנו בהתרגשות, שחילות בנות-הברית קרבים לבוא.” 

שורה הוזכרה מוקדם יותר בסיפור, כמי שהצליחה לברוח ממחנה העבודה סרקרז’סקו. וכעת היא מופיעה שוב, כמי שהביאה את הבשורה הטובה ביותר שניתן היה לקוות לה. לאמת ה”עובדתית”, המדוייקת, אין כאן כל חשיבות.  חשובה הנקודה, ששורה זכורה כאדם טוב, בתוך הרע המוחלט, ושמתאים לה תפקיד של אשת בשורות בעיניה של פנינה; שהרי, העובדות הן צעקניות. בין העובדות יש לחישה, והלחישה היא זו שמותירה בנו רושם, בפראפרזה על דברי הסופרת קלריס ליספקטור (1977). 

הגרמנים החליטו להעביר את הנותרות למחנה הריכוז טרייזנשטאט, בצ’כוסלובקיה דאז, מרחק של מאות קילומטרים מלייפציג. בשעת לילה, באחד מלילות חג הפסח, העירו השומרים את הנשים. “התחלנו בהליכה שארכה חודשיים ימים עד לחודש מאי. קבלנו מרגרינה וקצת לחם. הלכנו יחפות, כשהרגליים הרזות, הדקות, עטופות בסמרטוטים. הבטן נפוחה. בליווי כלבים ושומרים יצאנו לדרך. חודש אפריל באירופה. המסע היה זוועתי. זה היה ממש מוות. בדרך אכלנו קליפות תפוחי-אדמה שמצאנו בערמות אשפה. עברנו כפרים גרמניים. התושבים היו מבוהלים וסגרו את דלתות בתיהם בפנינו. תלשנו עשב, ובישלנו מרק, ובעיקר עזרנו אחת לחברתה. כל מקום שעזבנו, שמענו לאחר שעות, כי המקום הזה נכבש. באחד המסעות, החלטתי, שאינני ממשיכה יותר. החלטתי שאשאר באורווה שבה ישנו. וזהו!”

“האורווה שבה נתנו לאסירות לישון בלילה הייתה בעיירה אורשץ, בקירבת הגבול הצ’כי. 

זה היה מאוד מעניין, כי כל הזמן הגרמנים אמרו, ניסו להגיד, שהם מנצחים, מנצחים. הרדיו המקומי דיבר על הניצחונות, אבל הרי, ידענו מבחוץ, שהם לא מנצחים. הגענו לאורשץ. הגרמנים השכיבו אותנו על קש אחרי כמה ימים בדרך, וקטפנו עשב, מהאדמה וגם דברים שעוקצים , קטפנו ואכלנו. תיכף נרדמנו. היינו נורא עייפים וכשהתעוררנו בבקר, לא ראינו את הגרמנים, רק את המדים שלהם מפוזרים באסם. הם כנראה, מתחת למדים לבשו בגדים אזרחיים, וברחו . חששנו לצאת החוצה. לא ידענו מה בדיוק המצב. נשארנו באורווה כשבוע ימים ולא ראינו, רוסים, ולא אמריקאים. התושבים המקומיים נסגרו בבתיהם, אולם היו בתים רבים ריקים ועזובים, ובהם שפע מזון. בינינו סידרנו תכנית ליציאה לבתי הגרמנים העזובים, כדי להביא מצרכי מזון. אבל באותו בוקר, בחוץ היו כבר רוסים וצעקו – דבושקה דבושקה – ‘בנות, בנות, שיחררנו אתכם’ ברוסית. פתחנו את הארווה, ויצאנו אל אור השמש ולא האמנו. אנחנו בכינו. גם הם בכו בראותם אותנו. עם השחרור, לא הייתי שמחה, לא היה לי שום רצון לחיות, ידעתי שההורים שלי אינם. אף אחד לא נשאר. קשה לי לחזור על זה. זה לעוס כבר. סיפרתי הרבה פעמים.  כבר עשו על זה סרט. למסע הרגלי הזה יצאנו כ600, אולי 700 בנות. נותרנו בשחרור- כ- 30!”

“הוחלט שנשאר באורשץ תקופה מסוימת. חילקו אותנו בין המשפחות הגרמניות שנשארו במקום. ציוו עליהם לטפל בנו, להאכיל ולהלביש אותנו ולדאוג לכל צרכינו. עד שנוכל לנסוע לפולין. הרכבות היו הרוסות. הדרכים משובשות. לא חסר לנו דבר. הציעו לנו להתארח אצל משפחות גרמניות. לא הסכמנו. בין הבנות, היו כאלו שתכננו להצטרף לצבא האמריקאי, ולנסוע לארצות-הברית. אני ועוד ארבע בנות התארגנו והחלטנו, כי ראשית, עלינו לבקר בפולין, מתוך תקווה כי נשאר מישהו מן המשפחות. קבלנו בית נטוש של משפחה גרמנית ומצאנו שם מזון לכמה שנים טובות. קבלנו הוראות מהרופא האמריקאי, כיצד לאכול כדי להישאר בחיים, אחרי שנות רעב, כפי שעברנו. משקלי היה כ32 ק”ג, ואני בת 19-20. אכלנו כמויות קטנות.  לאט, לאט הגדלנו את המנה, וכך התאוששנו. היו אנשים שהתנפלו על אוכל בשחרור, ונפטרו. הקיבה לא יכלה להכיל את זה. אני אכלתי נורא מעט ולאט, לאט רק כדי לחיות. היה לפעמים טעים, אבל נקניקים ודברים כאלה לא לקחתי. כל הזמן צעקו – “תאכלי! תאכלי!”, אבל אמרתי שאני לא רוצה.”

“סבלנו מביקורים תכופים של החיילים המשחררים. הרופא נתנן לנו דגל עם צלב אדום, שמסמל בית חולים בינלאומי, וכך ניצלנו מביקורי החיילים.”

“הגרמנים פחדו מאיתנו. היו בנות שהצטרפו לחיילים הרוסים ולקחו מן הגרמנים כל מה שניתן. לדברי החיילים: ‘הם לקחו את שלכם. עכשיו, קחו אתם כל מה שניתן לקחת. אני לא יכולתי להצטרף לתנועה הזאת. ואינני מצטערת על כך. כל אלה, שנדחפו ראשונים בתור למרק, תמיד קיבלו מכות. אני, תמיד הייתי בין האחרונות, והגרמני העביר אותי, לא אחת, לתור הקרוב יותר, היות שלא נדחקתי. המחשבה האחת שהטרידה אותי- מי נשאר בחיים מן המשפחה? אני גם חושבת, שלא כל משתפי- הפעולה עם האויב ניצלים. אפילו בתנאים הקשים והנוראים ביותר, לא הייתי מסוגלת לכך, ולא שיתפתי פעולה. ייתכן, והחינוך שקבלנו פעל והשפיע עלינו. הפיתוי היה גדול, וקשה היה לסרב.”

“הציעו לנו לדרוש כל מה שאנחנו רוצים וצריכים, גם זהב וכסף. לא התייחסנו להצעה. היינו רחוקים מדרך חשיבה והתחשבנות כספית. הבנות שקיבלו את ההצעה יצאו מגרמניה ברכוש רב. מארגון אונר”א קבלנו תלושים לקבלת צרכי מזון ולבוש וכל הדרוש לנו. ובכל חנות שביקרנו, קבלנו את צרכינו בעזרת התלושים.” 

“תקווה מוזרה קיננה בליבי: ‘אנחנו לא היחידים שנשארנו בחיים, ולא האחרונים’. ונוסף לכך, קצת הרבה מזל. אשרי המאמין. התפללתי בליבי בשפה הפולנית. כל ערב, לפני השינה, התפללתי וקיוויתי כי תפילתי תגיע. במשך חמש שנים לא אכלתי, צמתי ביום-הכיפורים. בחג הפסח לא אכלתי לחם בשנים האלו. מצות לא היו. אכלתי פעם ביום מרק. לעיתים, הכריחו אותנו לאכול. בבית הורי לא הייתי אדוקה. לא צמתי אף-פעם. בימי המלחמה שמרתי על מספר נוהגים יהודיים אלה. “

“חיכינו לאפשרות נסיעה לפולין, ואנו חוששים מאוד מפני הצפוי. תוכניות לעתיד לא היו לי עוד. חלמתי רק על פינה קטנה ובטוחה לעצמי, ללא שותפים. בגרמניה שהינו עוד כחודשיים- שלושה. בו ברגע, שתוקנו דרכי הרכבות צרפו אותנו לפלוגת חיילים קצינים פולניים, שחזרו לפולין. הגעתי לקראקוב ב1945. קראקוב לא נפגעה בכלל. עם הגיע הגרמנים – נכנעו. הלכתי לקהילה היהודית, והתברר לי המצב לאמיתו. אבא נרצח באושוויץ. אחת הנשים, שברחה מהרכבת, בדרכה לבלזץ, וניצלה, סיפרה לי, כי לפי הערכתה, אמא שלי, לפני שהגיעה למחנה המוות, הרעילה את עצמה בכדורי ציקלון, שהיו שמורים עימה. והיא בת 36. אולם, קיווינו שיקבלו אותנו, הנשארים בחיים- בשמחה. תקוות שוא! כשיצאתי לאיזה מקום אמר פולני אחד, שלמד איתי בזמנו בבית ספר: ‘אוי, חשבנו שגמרו את כולכם, איך נשארת בחיים?!’ זה היה הפולנים, מאוד “נחמדים”…. אמרתי שאני לא נשארת בפולין יותר מיומיים שלושה, הם שיתפו פעולה עם הגרמנים, הכי הרבה קורבנות שרצחו בפולין, איפה שהיו יהודים- הפולנים הלשינו. שילכו לכל הרוחות. היו שכנים ששאלו – ‘כיצד נשארתם בחיים?’ ותשובה אין בפי. הרכוש שההורים השאירו – אצלם. שטיחים, פרוות, כלי בדולח, ועוד. כיבדו אותי בכוס תה, והכוס ממערכת כלים מוכרת לי היטב…שהיתי שבוע ימים בקראקוב. לא יכולתי להמשיך לשבת שם. נסעתי לוורשה. פניתי לקהילה, והרעיון של פלשתינה נזרע עמוק בתוכי.”

“הגעתי לישראל כי באו שליחים מהארץ ואנחנו היינו קבוצה של נוער בני 16-17 ועשרים, שאספו אותנו:  השליח הראשון היה יולק ברזילאי מכפר נגבה. מצבנו הנפשי היה מעורער. הוא החליט לעשות הכול, כדי שנפתח את ליבנו בפניו. מוורשה העבירו אותנו ללודג’, לסמינר של התנועה (השומר הצעיר – ד.ב), שנוהל על-ידי מרדכי מורן מקיבוץ מזרע. בהכשרה למדנו להשתמש בנשק, באקדחים, וכן למדנו התגוננות אישית. הכינו אותנו לעלייה בלתי לגלית. היה זה ראשית 1946.   יצאנו במשאיות צבאיות לצ’כיה. הציגו אותנו בתור פליטים יוונים. פטפטנו כאילו יוונית. הגענו לפראג. היו גם אנדקס צוקרמן ושלום הדני. הפגישה עם התושבים הצ’כים הייתה שונה לגמרי מזו עם הפולנים. לצ’כים סיפרנו, כי אנו פליטים יהודים והרגשנו הבנה והשתתפות מצידם. הציעו לנו לקבל טיפל רפואי, אחרי כל מה שעבר עלינו כנשים. עלי הטיפול השפיע לטובה. וחזרתי למצב תקין. שהינו שם כחודש ימים, ושוב נסענו לאוסטריה בתור “יוונים”, והגענו לווינה.”

“בווינה פעל כבר ארגון ‘הבריחה’, עלייה בלתי ליגלית. בתוך הפעילים של ‘הבריחה’ היה דוד (האיש שעימו התחתנה פנינה מאוחר יותר  -ד.ב). דוד היה פרטיזן. הוא השתחרר עם סיום המלחמה והשתתף בארגון ‘הבריחה’. הגיעו גם אנטעקס (יצחק) צוקרמן ואישתו צביה לובטקין, שהשתתפו בלחימה בגטו וורשה”. (יצחק צוקרמן לאחר נפילת מרדכי אנילביץ’ בחודש מאי 1943, מונה למפקד אי”ל, ואישתו הייתה אף היא ממנהיגות אי”ל. צוקרמן עמד בראש כל הארגונים היהודיים הלוחמים בערי פולין ופיקד על יחידת לוחמים יהודית בימי המרד הפולני של שנת 1944. לימים יקים, את קיבוץ לוחמי הגטאות – ד.ב).

“ אז הייתה מפלגה אחת – גורדוניה, ואמרו שלא צריך לפרק את הנוער למפלגה , אבל השומר הצעיר לא הסכימו להתאחד.”

פנינה מציינת, כי היו שתי תנועות נוער ציוניות, סוציאליסטיות שפעלו להבאת יהודים ששרדו את השואה, לפלשתינה, בדרכים לא לגליות או לגליות. “גורדוניה ” הייתה תנועת נוער שאחד מעיקרי האידאולוגיה שלה היו הליכה על-פי תורתו של גורדון, עבודה עברית הקושרת את העם לאדמתו בציון.  תנועת נוער פעילה נוספת הייתה “השומר הצעיר”, שהייתה, כמו רוב תנועות הנוער עצמאית מבחינה ממסדית מנהלתית. אבל גורדוניה הייתה קשורה למרכז שלה בלבוב, ולא הייתה עצמאית ממסדית. הקריאה לאחד את התנועות לא התקבלה על-ידי מנהיגי השומר הצעיר (ד.ב). “ואנחנו השתייכנו למאיר יערי ויעקב חזן ממשמר העמק. יעקב חזן היה מאוד אהוב. בין המנהיגים של השומר הצעיר היו גם שלום מלבסקי , נציג הפרטיזנים, והדני. מאיר יערי היה בן אדם מאוד לא סמפטי, לא ידע לדבר איתנו.  בקיבוצו, מרחביה, לא היה לו אף חבר אחד, ורק אשתו הייתה נחמדה.” 

” ווינה הייתה מלאה פליטים מכל העמים. הועברנו לעיר זלצבורג, וחיכינו לעלייה. אחרי שבוע בערך יצאו הראשונים. אני נשארתי עם דוד. יצאנו הקבוצה האחרונה. יצאנו בחורף. עברנו את האלפים בתקופת שלגים. ינואר- פברואר. עברנו ברגל. הגענו לעיירה באיטליה. פה כבר היינו חופשיים. דוד התקשר עם מילנו. שם היה מרכז הפליטים. האיטלקים עזרו רבות לפליטים. במילנו גרנו יחד, ושם הכרנו את ישקה גולדברג, השליח מקיבוץ מסילות. דוד, מדי-פעם חזר לאוסטריה לארגן קבוצות נוספות לעלייה. באיטליה שהיתי כחצי שנה. הייתה זו תקופה מאוד טובה. חיכינו לעלייה לגלית. באחד הלילות נסענו לבארי. חיכינו כחודש ימים, ומשם עלינו על אניה. הייתה זו כבר עלייה חצי לגלית. הקבוצה איתה שהיתי כל הדרך פנתה לקיבוץ מגידו. ישקה הציע לנו לבוא למסילות, והבטיח לנו: ‘ קר לא יהיה’. הגענו במאי 1946 או 47′ למסילות.”

“בארץ קיבלו אותנו לא יפה. שאלו למה לא ברחנו, למה לא יכולנו להתגונן, וקראו לנו ‘סבונים’. השאלות הכי קשות  – למה לא התנגדתם? למה לא התנגדנו?! אתם רוצים לשמוע שכולם היו כמו אבא קובנר מקובנו, והוא גם כתב שירים יפים, והיה איש מאוד נחמד, אבל הם היו בוגרים מאיתנו, אנחנו היינו בני 15, מה ידענו מהחיים?! שום דבר. עשו די.די.טי, בתחנה בעתלית, ואני ברחתי משם. זאת הייתה ‘הארץ המובטחת’. אני קראתי לה ‘הארץ בתחת’. גם בקיבוץ לא ידעו לקבל את הנשארים, לא ידעו איך לקבל אותם. הגעתי לכאן במאי, חם, ואני הייתי בהריון, ולא היה לי איפה להיות, היה אוהל, היה לי לחץ דם גבוה. מרוב חום, ישנתי בחדר אוכל על הרצפה הרטובה כדי לקרר את הגוף שלי”. 

“ כשבאתי לארץ היה קשה. ידעתי גרמנית, אנגלית, קצת צרפתית, פולנית. לא דיברנו עברית, הארץ הייתה חמה ועבודה הייתה קשה וחמה, ולא הייתי בתנועה ציונית קודם. בעלי כן היה ב”שומר הצעיר” בפולין. אני הייתי רק בצופים – גם יהודים וגם פולנים. הצופים הם אנטי -פוליטיים, לא מפלגתיים, ובינלאומיים, לא ציוניים. באתי והבעל שלי היה שמוצני”ק ואני קבלתי את הדעה שלו, אבל בכלל לא רציתי קיבוץ.  רציתי שקט וקצת חיים פרטיים. ובקיבוץ היה גועל נפש, לא הבינו אותנו. היה שיתוף, וכל הבגדים שהיו לי, הייתי צריכה למסור, גם קומבינזונים, ותחתונים. טוב שהבעל לא היה בשיתוף…לא הייתי רוצה לחזור לקיבוץ כמו של פעם. לא היה שום פרטיות. צריף, והיה פרימוס ובצד שני של החדר ישן רווק. מתי יכולנו להיות ביחד?! מתי יכולנו לעשות ילדים?!” 

“ הבן שלי, יאיר, נולד – ופרצה תיכף מלחמת שחרור, והבעל שלי הלך לצבא ושנה שלמה הלך לצבא ולא ראה את הילד. בלידה, בבית חולים שכבה לידי מישהי – ואמרה: מקיבוץ?? בטח הבן שלה ממזר. והבעל שלי הגיע לבית חולים מאובק כולו, הוא היה בין אלה שתלו את הדגל (דגל ישראל – ד.ב) באילת.”

“ יש לי שני ילדים, בן ובת, שבעה נכדים ו12 נינים וה13 בדרך. וזה כל מה שיש לי. זה סביבי. זה משפחה חדשה, שבניתי אותה אחרי שאיבדתי משפחה של שישים איש. אנחנו חזקים מהכול, אבל חיים עם זה (עם מה שעברו בשואה-ד.ב) עד סוף החיים. ילדים שלי דאגו שיעשו סרט. לא הייתי עושה את הסרט עוד פעם. אני לא מספרת ברצון. ללעוס, וללעוס כל כך הרבה שנים. אני לא יכולה יותר.  קשה לי מאוד לחזור על התקופה. אין לי כוח לזה”.

יחד עם-זאת פנינה חזרה כמה פעמים במהלך דבריה על כך, ש”אתם לא לומדים מספיק כל מה שהיה שם”. 

“ בפולין היו עושים כל שנה מפגש, טקס, של אנשי קראקוב שנשארו בחיים. נסענו פעם אחת והספיק לי. כשסיפרתי להם, שבעלי בקיבוץ מרכז דייג, התגובה שלהם  הייתה ‘אוי ואבוי’! זה נחשב נחות.”

“זה שנוסעים לפולין עם תלמידים מבתי-ספר, עושים רק טובה לפולנים! יותר טוב ללכת ל’יד ושם’ ומוזיאון ‘בית- התפוצות’. הציעו לי לנסוע להדריך נוער בפולין, ואני לא הסכמתי. הרגל שלי לא תדרוך שמה! הם עזרו לגרמנים כל הזמן.

שאלתי את פנינה לדעתה, על מדינת ישראל כיום. “אני חושבת שהמדינה נהדרת, אבל זה שהרוב זה ימין זה עצוב; אבל כל העולם כל העולם הולך ימינה, נתניהו הוא גורנישט מיט גורנישט. 

אני לא חושבת שצריך לחלק לשניים את הארץ. היינו עם הערבים בבית שאן בדו- קיום מאוד יפה. ואחר כך פרצה מלחמה והם ברחו, אנחנו לא הברחנו אותם. אני חושבת שצריך להיות חיים של שיתוף פעולה אבל לא לחלק את הארץ, יהודה ושומרון, מה צריך לצרף (הכוונה לסיפוח – ד.ב) עוד שטחים ועוד שטחים שלא שלנו. צריך ארץ קטנה. הבן שלי היה בצבא, הנכד גם. כל הזמן עם חי על חרבו. לא טוב. 

מקורות שבהם השתמשתי

ליספקטור קלריס (1977). שעת הכוכב, מתוך קשרי-משפחה/ שעת הכוכב, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

סמפרון חורחה (1997). הכתיבה או החיים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

עוז עמוס (1992). מוסף הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף חג.