מנולו חיכה לי במרפסת ביתו, ישוב זקוף ומחייך, רגליו הארוכות שלובות. דייקתי, וזה הרשים אותו. “יש לך אורחת”, אמר בקול גדול לפנינה, האישה שאיתו מזה שנים רבות, ופנינה תיקנה: “יש לנו אורחת”, סימן לבאות, המרמז על כך, שהסיפור של מנולו ישובץ באנקדוטות שתטמין בו ללא הרף פנינה בהערכה למנולו שלה, תוך כדי שהוא יקים לשווא מחאות : “את מוציאה אותי מהריכוז ואני שוכח!”
מנולו
כשאדם מזמין אדם אחר לספר מול עיניו ולאזניו את סיפור החיים, מתרגש ונרקם מפגש, בין ה”אחר” המספר, לבין ה”אני” המקשיב, שהם בעצם אותו דבר, כי יש הרבה מן ה-“אותו דבר” בין בני-אנוש, וסיפור חיים הוא הזדמנות לחוש את ה-“אותו דבר” הכלל אנושי. האחר הוא האני בסיפור. המאזין לסיפור פוגש בו את עצמו, גם אם קצת אחרת, מפיו של המספר. המספר מתמלל את העולם הפנימי שלו, מגולל בדיעבד את האירועים, והחוויות שלו, את המחשבות שקדחו בו, החלומות שהגשים, ואלה שלא, את אכזבותיו שמיררו לילות, שמהם ניעור מזיע, את האהבות, את סגנון הדיבור שלו, את מה שהוא רוצה לזכור, ואת מה שאינו יכול עוד לזכור; הוא מספר תמיד, את האופן שבו הוא רוצה להציג את עצמו בפני אחרים, ובפני עצמו. אני אומר שוב: הזמנה להקשיב לסיפור חיים של מישהו אחר, היא פגישה חד פעמית עם האחר – שהוא אני. הסיפור הוא בחירתו של המספר לטוות את חייו מחדש, ומי שמקשיב לסיפור מעניק למספר את ההזדמנות לעשות זאת, להקים למספר שוב את חייו, את זהותו, את ההסבר לכל מה שעבר, וזו הזדמנות לתת למספר גם לאתגר את הזמן שאבד, ואת המקום שהפך ל”אי- שם” רחוק. כל מי שנתברך בהזמנה להקשבה לסיפור חיים של מישהו, מקשיב לסיפור דרך המסננות הרגשיות והאינטלקטואליות שלו עצמו, ודרך האופן שבו הוא רוצה להבין ולפרש את הסיפור המושמע לו, האסוציאציות שהמספר מעורר בו, הנקודות הכאובות בנפשו של המקשיב, שאותן פוצע סיפורו של המספר, וכאן מתרחש המפגש החד פעמי הזה עם האחר המספר, שהוא אני, המקשיב או המקשיבה לסיפור.
כאשר המספר אוהב לספר על חייו, התענוג שבמפגש גדול במיוחד. מנולו, אחד מחברי הגרעין הארגנטינאי, סיפר על חייו בהנאה ניכרת, וכמעט מיותר לומר, שפנינה, כאמור, האישה שלצידו מזה שנים רבות, לא ויתרה על רצונה שלה להתגאות במנולו שלה, ובאהבתה אליו סיפרה עוד ועוד, עד שהיו רגעים, שבהם, היה זה סיפור של שניים שהיו לאחד. ברגעים אחרים, ההקשבה לסיפור הייתה כמו ריקוד טנגו ארגנטינאי- הוא והיא נמשכים זה לזו, אבל כל אחד מהם רוצה להדגיש את הסגנון שלו ואת הצעדים שלו, וככל שהרקדנים מתקרבים זה לזה, כך גובר ניסיון של כל אחד מהם להכתיב את הריקוד בצעדיו שלו, מה שאינו פוגע בהרמוניה שבין הרקדן לבין הרקדנית.
“אני בא ממשפחה של חמישה אחים, שלושה בנים ושתי בנות . אני ושתי אחיותיי היינו בתנועה (השומר הצעיר בארגנטינה- ד.ב), אחי הצעיר היה חשמלאי ואחי הבכור היה מארגן אירועים בעל מוניטין. הם לא היו בתנועה.
הגעתי ל”שומר הצעיר” מגיל צעיר ואבא שלי דאג שאחיותיי לא ילכו בדרכי, כי ידע שאגיע לישראל, והוא רצה לשמור את אחיותיי בארגנטינה. הקינים של התנועה בארגנטינה כיוונו את הדרך להגעה לישראל. ניהלתי בעיר שלי, קוריינטס, קן של התנועה. ההורים היו יהודים, כמו שכתוב בתורה, ורצו שהילדים יהיו רופאים, דוקטורים, עורכי-דין, ויישארו בארגנטינה, אבל בקן שלנו היה ברור שעולים לישראל. בגיל 20 הייתה לי דילמה – לעלות לישראל עם הראשונים מהגרעין, או לחכות ולעלות עם האחרונים. בסופו של דבר עליתי ארצה עם הקבוצה הלפני- אחרונה של הגרעין”.
“לפני-כן, עשיתי צבא בארגנטינה שנה שלמה, כי זה נתן לי זכות לחזור לארגנטינה, חוקית, אחרי שאעזוב אותה לטובת ישראל. אם לא הייתי עושה צבא, אז לא היו נותנים לי לחזור לארגנטינה. שמרתי לי את האופציה על כל מקרה שלא יהיה”.
“עליתי לישראל ב1957, בן 22, אחרי הגרעין הראשון שהגיע ב1956. הגרעין שלנו היה גדול- חצי עלה לקיבוץ אמיר, בטח סיפרו לך את זה אחרים מהגרעין הארגנטינאי, וחצי למסילות. והיה לנו קשר כל הזמן. החברים היותר וותיקים פה לא הצליחו להבין, איך אנחנו בקשר עם מי שהם מחוץ לקיבוץ מסילות?! בעיקר הפולנים לא הבינו. אבל היה לנו קשר הדוק אם חלק הגרעין שהלכו לאמיר. נסעתי כמה פעמים לארגנטינה לבקר את אחיותיי שם. אחרי 13 שנים קיבלתי בפעם הראשונה מהקיבוץ אישור לנסוע לשם ולבקר. את אמא שלי כבר לא ראיתי, הגעתי לעשות לה קדיש במקום “הקבוע לכל החיים”…לא ראיתי עוד את אמא שלי”.
על זה חזר מנולו שלוש פעמים, ועצר לרגע, ואני שמעתי שקט, והוא נפל על אזני בכובד.
מנולו המשיך ואמר משהו כאילו לא מאוד חשוב, שנועד רק להעביר מידע על ציר הזמן הכרונולוגי בסיפור, אבל היה זה משפט שאני, המקשיבה, שמעתי כהצהרת אהבה בת 62 שנים למסילות. “נשארתי במסילות, הייתי אמור להיות בעצם, בקיבוץ אמיר בכלל., אבל נשארתי כאן”.
מנולו ממשיך: “מאז החלה הקריירה שלי בעבודות השונות כאן, ואני מאוד מרוצה ממה שעשיתי. מאוד מרוצה. התחלתי לעבוד בתמרים, שנתיים אחרי שבאתי הנה, והייתי גם בצבא. הורידו לי בצה”ל שנה מהצבא, כי בארגנטינה, כמו שאמרתי לך, שירתי שנה, וכאן התחשבו בזה. עבדתי אחר כך במטע הענבים שהיה שם דבר בכל האזור. מטע מצוין. בא מרכז המשק ואמר – ‘שמעתי שבארגנטינה היית אחראי על כוורות דבורים’, והוא ביקש ממני לנסוע לבית השיטה בשביל ללמוד משם איך מטפלים במשק הדבורים. אחרי שבועיים גם אמרו לי שהחליטו להקים פרדס, ורוצים שאהיה פרדסן שתלנו 100 דונם, ואחר כך עוד 100 דונם. אחר כך ניהלתי פרדס אזורי ליד אזור טירת צבי, 3000 דונם, וקיבלנו עובדים לקטיף, הבאנו עובדים ערבים, כי בית שאן לא יכול היה לספק כל כך הרבה עובדים. היו באים עובדים מבית שאן ועוד שני אוטובוסים מלאים בעובדים, והם באו יום יום לעבודה, ושם ביליתי בשימחה שש שנים”.
פנינה הוסיפה, לקול מחאותיו של מנולו, כאמור, שבשל הקשרים הטובים שהוא רקם עם העובדים, “עובדי בית שאן ביקשו שילך להיות מועמד לראש עיריית בית שאן, אבל הוא לא הסכים. זה לא בשבילו”.
מנולו ממשיך בסיפור לפי ציר הזמן הכרונולוגי, לפי סדר ההתרחשויות: “משם הלכתי ללמוד ריכוז משק במכללת רופין וזה כבוד גדול, יש לומר. כשסיימתי את מסלול הלימודים, נבחרתי לנהל את חדר האוכל. הפיאצה שמחוץ לחדר האוכל (הישן) נקראת “פיאצה מנולו” בגללי. שיפרתי את חדר האוכל. לא היו שם שירותים בכלל, שיניתי דברים, ונהניתי. הייתי חמש שנים בתפקיד ועד היום משרתות אותנו העגלות ששירתו אותנו אז. הכנסתי את העניין של הגשה עצמית”.
(מתוך הגדה לפסח 1977 😊)
“אחרי החדר אוכל הייתי גזבר בקיבוץ. היה משבר מניות במדינה וכל הקיבוצים היו בבלאגן גדול עם הבנקים ואני, בגלל שהייתי בגזברות, נלחמתי נגד בנק הפועלים, כדי להוציא משם את המניות שהיו לנו. אני בא מדרום אמריקה, ושם הבלאגן חגג, ואני למדתי את הלקח ממה שהיה שם ולא רציתי שזה יקרה גם במסילות. אז בתור גזבר לא הייתי מוכן להיות אשם במה שקורה, וראיתי מה הולך לקרות, ומטעם הקיבוץ היו לנו חסכונות ונלחמתי בבנק הפועלים, ולא ישנתי כמה לילות בגלל זה, ואחרי ריב עם חברת הפנסיה “מבטחים” – מיכל ויינברג וגדעון וסר נלחמנו יחד, וביקשנו מ”מבטחים” הלוואת גישור עד שנוציא את הכסף מבנק הפועלים שדרשנו מבנק הפועלים. “מבטחים” לא מיהרו להסכים ואז אמרנו להם “שלום” וחזרנו לבנק הפועלים וביקשנו מהם הלוואת גישור, וקיבלנו הלוואה על סך 6 מילון שקל והפקדנו לפנסיה של החברים . בתור גזבר הייתי בצוות גזברים של התנועה הקיבוצית. היה לי מספיק ניסיון ואמרתי – אתם צריכים להציע קיבוצים נוספים, שיפקידו לפנסיה לפני התאריך שבהן הקופה הישנה של הפנסיה של “מבטחים” נסגרת . הקופות החדשות כבר עתידות להיות בתנאים יותר גרועים עבור החוסכים לפנסיה. אז עשו את אותו הדבר בקיבוצים אחרים וזה עזר להם מאוד.”
“הייתה נפילת המניות של הבנקים. בא מרכז המשק ועוד מישהו למקום שבו עשיתי מילואים. החלטנו להוציא את הכסף מהבנקים. צריך להבין שזה עניין משמעותי בסיפור, כי בכלל לא היה מקובל שתהיה פנסיה בקיבוץ. מה פתאום פנסיה לחברי קיבוץ ?! בעצם פתחנו קרן פנסיה וזה היה מהפכה, וכיום צבור שם מעל ל90 מיליון ₪ להבטיח פנסיה. יש קיבוצים שלא עשו פנסיה בתחילה, מתוך עקרון אידאולוגי, ואחר כך עשו ברגע האחרון. כיום, גם אם קיבוץ פושט רגל, יש פנסיה. היו קיבוצים כמו כפר- רופין שהסתבך עם הכספים ונפילת המניות. הייתי במילואים – על מילואים לא וויתרתי אף פעם! ורכז המשק בא אלי למקום שבו עשיתי מילואים ואמר – אנחנו רוצים להוציא את הכסף מהבנק! – וכך היה”.
“תוך כדי התרחשויות אלה הייתי, בחרושת כבלים, עבדתי שש שנים במכונה מספר 8, במשמרות”. מנולו מוסיף בחיוך: “קניתי מתקן של סודה לשתייה לבית החרושת, וכעסו עלי, על הבזבוז המיותר”.
פנינה: “הבעל שלי הוא איש מיוחד – באו להציע לו עבודה – והוא אמר לא – אני חייב לקיבוץ שלי מתוך שוויון כמו כולם. הציעו לו לעבוד בבנק הפועלים כי במכללת רופין הוא הרי למד כלכלה”.
מנולו: “אחרי בית החרושת עבדתי במחלקה הטכנית כגזבר המחלקה. במחלקה הזאת תכננו בתים ושכונות, כבישים, בתי חרושת, עבדו שם אדריכלים ומהנדסים. במחלקה שלנו היו 30 בעלי מקצוע כאלה, אימפריה שלמה. הבאתי הצעה לאחד את המחלקה הטכנית של “השומר הצעיר” עם המחלקה הטכנית של “האיחוד”, ואז נרחיב את המקום, ויהיו אפילו 150 מהנדסים. קיבלו את זה. אני אמרתי שאהיה אחראי על מכירת התכניות המתוכננות במחלקה, ועל שדרוג הארכיון שלנו. שאלו אותי – ‘ומה תעשה אחר כך?’ ” פנינה : “הציעו לו עבודה בתנועה, ומנולו סרב”. מנולו: “כן, סרבתי, ואמרתי: ‘אני הולך הביתה, לדאוג להקים פנסיה לחברים בקיבוץ’. פנינה: “אמרו לו שהוא משוגע – פנסיה לחברים?! מה פתאום?!”.
מנולו: “היה חבר כנסת מרשפים, מנחם רוזנר, שהכי הרבה התנגד לפנסיה. הוא אמר לי – ‘אתה לא נורמלי!!’ אמרתי לו – ‘אני לא נורמלי, ואתה עוד פחות!!!’ הוא חיבק אותי, כי אני היחיד שהעז לדבר אליו ככה, בגובה עיניים. “
מנולו ממשיך, ומבקש לפרט עוד על נושא הפנסיה: “אחר כך עזרתי להקים קרן פנסיה בתנועה הקיבוצית. הקיבוץ הדתי סרב, נפגשנו עם מנהלי הקהילה של הקיבוצים הדתיים, ובשביל שהם יסכימו, בשביל שייכנסו לתכנית, הצענו להם תנאים טובים יותר, אבל למען הסר ספק, כיום זה כבר לא ככה. כיום אין להם תנאים יותר טובים, מאחרים, שלא תהיה טעות.”
“הייתי בוועדת חברים – דאגנו להביא טלוויזיה לקיבוץ, וכמעט הרגו אותי. בוועדת חברים דנו בהבאת טלוויזיה, ולא רציתי לפספס מבצע מיוחד שהיה אז: היה מועדון יום ב’, ושם סיפרתי על הטלוויזיות סילורה שחור לבן במבצע; ושם חברים אמרו :’אל תחכה לרשות מהוועדה. לך לקנות עכשיו , כל עוד יש מבצע’. קנינו 60 טלוויזיות, לפני אישור הוועדה בקיבוץ. …”
אחרי הסכם השלום עם מצרים – ארגנו טיול למצרים. קיבוצניקים באו ראשונים למצרים. המצרים חשבו, שכל הישראלים הם קיבוצניקים. היינו גם הקבוצה הראשונה שטיילה בירדן, עם שומר צמוד ומדריך. היה איתנו פנחס פורת והוא תרגם את מה שהמדריך אמר לא בעברית, כמובן. המדריך דיבר כמה דקות ,ופנחס תרגם חצי שעה…. חזרנו מירדן, והייתי אחראי על הקבוצה, ולקח הרבה זמן לעבור עם הדרכונים, הכל ידני, לא ממוחשב. והיינו הקבוצה הראשונה לירדן, אז הכל עוד לא זרם ממש. אז אספתי את הדרכונים של כולם ואני אמרתי לשומר – אולי תזרז עניינים, אנחנו צ’רקסים ולא יודעים לחכות, ונתתי לו את התעודה שלי – שם המשפחה צ’רקז – כמו צ’רקס. זה השם האמיתי שלי”.
“ברוסיה שרקז, צ’רקס, הם היו קבוצה רצינית של גובי -מיסים, ולכן, הם עצמם גבו מחברי הקבוצה, בעלי השם הזה, מיסים נמוכים יותר. אז אבא שלי שינה את שם משפחתו, שהיה דומה לשלהם, לשם “שרקז” , כמו הצ’רקסים, בשביל לשלם פחות מיסים. לימים, במכללת רופין אחד המרצים הבכירים נקרא צ’רקז. ביררתי עליו, ומסתבר שאנחנו מאותו מקור, מאותו כפר. “
“גידלנו 4 ילדים, 12 נכדים. בשישי שבת אי אפשר להיכנס לבית, כי הנכדים מזמינים עוד חברים”.
פנינה: “עבדנו קשה. שבתות לא היה לנו. הייתה עבודה. כשהתחתנו היה לנו חדר ללא שירותים, היו שירותים ציבוריים. והייתה עבודה של סניטריום , מנקים שירותים במשמרות. אם הייתי מספרת למשפחתי שם, שכולם רופאים., אקדמאים, שאני מנקה שירותים ציבוריים…אף-פעם לא סיפרנו שאנחנו עובדים קשה”
מנולו: “פסח אחד הזמנו את אחות של פנינה ובני דודים של אבא שלה, שעלו עם ספינה לישראל. בני הדודים הם שני עורכי- דין. הזמנו אותם לסדר פסח. חדר ללא שירותים . הם הביאו ממתקים ומאכלים. הם רצו לשים במקרר – אבל לא היה לנו מקרר. הם היו בשוק. נכנסנו לאולם עם שלחנות מסודרים ומפות. פסח אז נמשך 3 שעות. ואז, פתאום הרחנו עשן. אחותה של פנינה גיהצה עם מגהץ ישן, וכמעט נשרף לנו החדר. אבל תפסנו בזמן. היו לנו חיים צנועים. אבל הייתה תרבות. היינו נוסעים לקימרון במשאיות, לא היה אולם עדיין. כל חודש היו שתי הצגות. באולם היו סרטים ולפני כן בחדר האוכל היו סרטים. היו עושים טיולים לסיני וזה”, ופנינה ממשיכה את המשפט: “והכל במשאיות! ולא הרגשנו שאנחנו מסכנים. בשביל לנסוע לתל אביב חיפשנו מישהו שיוצא לשם, מבחוץ, כי לא היה כסף לשלם לנסיעה לתל-אביב. באמת, שעבדנו המון שעות, במיוחד מנולו, והילדים לא ממש ראו את אבא שלהם”. מנולו: “וכשסוף, סוף חזרתי הביתה הייתי מלוכלך כל כך. חיינו טוב. לא תמיד כסף פותר את הבעיות”.
פנינה: “היו לנו ארוחות מסודרות. בשלב מסוים, כבר היה לנו מקרר קטן, קטן בשם סיביר. בכוונה היו מקררים קטנים, קטנים, כדי שכולם יאכלו יחד בחדר האוכל. הייתי מעבירה סודה לשים במקרר למנולו, כשהוא חוזר מהעבודה בשדה. לא אכלנו בבית אלא בחדר האכול”.
מנולו: “היו לי וויכוחים עם חברים, ולא תמיד קיבלו את דעתי. היו וויכוחים קשים לפעמים, אבל בכל-זאת נהננו מהחיים כאן”.
שאלתי את מנולו ופנינה איך הם הפכו להיות זוג. מנולו: “הכרנו עוד בחו”ל , הייתי מדריך שלה בחו”ל. אני מקוריינטס, ופנינה מצ’אקו. אני לא שמתי עליה, ועליתי לארץ 4 שנים לפני פנינה. פנינה הייתה צריכה לעלות מאוחר יותר אז עליתי לישראל והייתי רווק”, ומנולו מחייך, “רווק מבוקש. אחרי ארבע שנים עלתה פנינה עם ההורים, עם כל המשפחה כי לא הסכימה לעלות בלי המשפחה. כל גרעין שעולה ארצה שולחים לקיבוץ וותיק להיות שם זמן מה, וללמוד מה זה חיי-קיבוץ”.
פנינה: “אותנו שלחו למשמר העמק. זה היה קיבוץ עני אז, אבל יפיפה, ומקסים, והם עשו ייצוא לפירות, ועבדתי במטעים ובבית אריזה. אבל היינו מיועדים לקיבוץ הראל. באו מהתנועה להגיד לי, שאין להורים שלי שום חברה בהראל, מה הם יעשו שם? אין בהראל הורים בכלל. ואמרו לי שבמסילות כן יש הורים של שמוצניקי”ם, וכן יהיה להם מה לעשות, ויש גם כמה חברים בגיל שלי. אז יום אחד הגעתי לכאן בטרמפים, ופה מצאתי מי שהיה המדריך שלי – יוסף הולנברג. כשראיתי אנשים מוכרים רציתי לבוא לכאן. אבל אמא שלי לא רצתה לבוא, כי היה לה טוב שם. שם היה להם שולחן שבו אכלו כמה חברים אוכל כשר. אמא רצתה להישאר במשמר העמק. אני החלטתי כן לעבור למסילות. מינו את מנולו ואת דבורה ששון להיות המאמצים. וככה הגענו אחד אל השני”.
מנולו: “בשבוע הראשון לקחתי את פנינה לסחנה, והיא עומדת תחת אחד המפלים והחזיקה לי את היד שלא תיפול. מאותו הרגע, היתר היסטוריה, ,את מבינה, ואחר כך התחתנו”.
פנינה: “קבענו תאריך ושלחנו הזמנות. ואז המזכיר בא אמר – בקיבוץ עושים חתונה אחת בשנה והיה עוד זוג שרצה להתחתן והאישה רצתה להספיק לעשות מקווה – ואז היינו צריכים לדחות את המועד של החתונה שלנו , אחרי שכבר שלחנו הזמנות. . המשפחה שלי לא קיבלו את השינוי של מועד החתונה בזמן, והגיעו לישראל, וציפו לחתונה. המשפחה לא הבינה מה קורה. הם תפסו את זה כמו ביטול של חתונה. הם בהגיעו לכאן, ואז לא הייתה חתונה כי דחינו, והם נעלבו מאוד וחזרו בחזרה”.
פנינה ממשיכה: “זה הייתה החתונה הראשונה שמביאים רב למסילות. איך מביאים את הרב למסילות, כשיש רק טנדר אחד בקיבוץ? – לקחנו את טנדר הבודד והבאנו את הרב. הגיע זמן החופה. היה כאן נוער, ואולפן. כולם הגיעו לחתונה– אבל החתן איננו. אין חתן! הייתה שריפה בפרדס, והחתן רץ לכבות. חזר מהר לחופה ושכח כיפה – אז התחתן עם כובע טמבל”.
מנולו: “אספר לך סיפור שלא יאומן – שרק יהודי יספר – אבי היה צריך להתחייל שם. הוריו שלחו אותו לחו”ל שלא יעשה צבא. הוא הגיע לברזיל, והגיע גם לישראל. הוא אמר לי – מה אתה הולך למקום הזה?! רק מדבר ומדבר!. אבא התחתן עם אמא ונולדו ילדים, והוא עסק בכל מני דברים, כמו מסגרות לתמונות. עשה מזה הרבה כסף. אבי חלה, והרופאים אמרו לו שיש לו זמן קצר לחיות. שלחו אותו לאמריקה, לניו יורק. מודיעים ברדיו שהמטוס שהיה אבא אמור לטוס בו – התרסק ואין ניצולים. כעבור יום מגיע מברק מאח של אבא – הוא הגיע, עבר ניתוח והכל הצליח. מה קרה? – אבא שלי הקדים את הטיסה ביום, כי כבר רצה להגיע. כעבור זמן, שלחו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, את בן דודי, אח של אבא, שלחו אותו לתרום כספים. בארץ היו שני בני דודים של אבא, שהגיעו לארץ באניה והורידו אותם לחוף, את השאר שלחו לקפריסין. אנחנו הולכים ממסילות עם שני בני הדודים, ברכב סוסיתא המקרטעת ואנחנו מקבלים את פניו של אח של אבי , צ’רקז. בחיפה יש לנו משפחה גם, ואח של אבא הגיע לבקר אותם. הם ממוצא רוסי. האישה שם שואלת אותי – מה אתה יודע על המשפחה מרוסיה? – אני אמרתי שכלום- כולם מתו. ואז מסתבר שיש לי דוד ודודה ברוסיה ושלחתי מכתב שאמא של פנינה כתבה ביידיש לדודים מרוסיה. שלחנו. אחרי פחות מחודש קבלנו תשובה מרוסיה – יש שם אח של אבא ואחות . אחרי זמן מה בא בנם לבקר בארץ, שמו יוסף צ’רקז, ואחרי כמה חודשים באה אשתו. לא האמנתי שיבואו לחיות בישראל וישארו כאן. הם באו רק לבקר, אבל הם השתקעו בארץ, והם הצליחו. בנם היה גאון במתמטיקה ולא ידע עברית. אז הבן שלי קצת הסביר לו מתמטיקה בעברית.
הילד לימים התחתן והגיעה גם אחותו מרוסיה. היא זיהתה אותי באמצע החתונה ומייד ניגשה אלי . צחוק הגורל – שבני החליף מקום עבודה. חברים שכנעו אותו לעבור מרפאל לחברת מלנוקס. ביום הראשון שהוא הגיע למלנוקס, לקחו אותו לעשות סיבוב. כמו שיצא מהחדר, הוא מזהה את בן דודו הילד המתמטיקאי. וזה מקום של 3000 עובדים!
לאחר הסיפור המשפחתי, כזה ש”רק יהודי יכול לספר”, מנולו חוזר אל עיסוקיו כחבר קיבוץ. סיפורו, בין “שם” ל”כאן”, בין “אז” לבין “אחר-כך”, נרקמת מחדש זהותו של מנולו, כבן הגרעין שהוא תמיד יהיה ארגנטינאי, ותמיד קיבוצניקי, ויותר מכל אלה, יהיה אוהב מושבע של מסילות, ושל פנינה שלצידו. “במועצה האזורית , במפעלים אזוריים – הקמתי שם את בית האריזה להדרים. היינו צריכים להביא עגלה מעין חרוד כי דרך כאן היה בוץ ולא יכולנו לנסוע. הקמנו בית אריזה והייתי אחראי על כמה תחומים במועצה. יום אחד נאמר לי שאנחנו חייבים להקים וועדת ביקורת חוקית. לא רציתי – כי מה, אני אפקח על חברים קרובים, ואסתבך עם החברים שלי שמנהלים את העניינים?! היו כמה דברים לא נעימים, כמו לפטר מנהל מפעל, שלא עבד כמו שצריך, וגם סגרנו מפעל , והיה אחד שפיטרנו ואותו והוא חבר מאוד מאוד טוב שלי”.
פנינה:” היה המבנה של תפירה סגירה – תפס”ר. בטח כבר סיפרו לך, זה היה מקום להעסיק את הקשישות. ביקשו אותי מתישהו לנהל את זה. תפרתי גם, וזה היה מורכב. הייתי צריכה לקחת את הדברים שהבנות היו סורגות ותופרות, והן סרגו מכונות חצי מקצועיות, וסיפקנו דברים למשביר המרכזי וסיפקנו סחורה, אפילו בקיבוץ שפיים במרכז. הייתי נוסעת לתל אביב, ואז הייתה תקפה שמנולו עבד וגר בתל-אביב, והייתי נשארת אצלו, והיינו הולכים לתיאטרון ולקונצרטים. חיינו טוב בתל-אביב. אבל גם היו הרבה מאוד חיי תרבות במסילות. את הקימרון בנו בגלל ההפגזה מירדן לפני הסכם השלום . זה היה אמפיתיאטרון בלי גג, אבל נגד ההפגזה היה צריך לבנות את הגג”.
מנולו מסיים את הסיפור ב”כאן ועכשיו”: “אתם, המשפחות החדשות, רואים מה שיש , וקשה לשחזר מה שהיה. לא כולם מרוצים –יש מתלוננים, כואב לי פה, כואב לי שם, דפקת אותי פה, ועשית לי ככה, תלונות של אחד כלפי השני. אני ואשתי לא שם – אנחנו חיינו חיים מאושרים עד עכשיו, והזיכרונות שיש לי ובטח לאשתי הם זיכרונות, שבסך הכל, אני מאחל לכל- אדם.
