5.11.18
לפני שיוסף מתחיל לספר על עצמו, בפינת האוכל שבה התיישבנו, הוא מוריד את עיניו ומטה את צווארו אל השולחן. שתקנו רק לרגע. סיפור החיים זקוק לעיתים לרגע כזה, על מנת לשוב אל המספר שחי אותו, ממרחק הזמן והמראות. סיפור החיים של יוסף, כמו סיפור חיים של כל אדם, איננו מאורגן ואיננו קובע, כמו היה ספר על המדף. סיפור חיים נושם ומשתנה כל העת. בכל יום, בכל רגע נראים לאדם חייו באופן קצת שונה וכך, גם הסיפור שהוא יספר ישתנה. אנשים חווים דברים שמשנים אותם, ובהתאם לכך, משתנה גם מה שהם זוכרים, ומה שהם רוצים לספר. וכך, גם מציאות חייו של המספר את סיפורו, מקבלת תוכן וצורה שונים. הסיפור שאדם מספר על חייו, כפי שכתבנו כאן לא אחת, הוא הבניית המציאות מחדש, בכל פעם כשהאדם מספרו.
יוסף ביקש שאני אשאל שאלות, על מנת שהוא ידע מה לספר. היה לי ברור, שלאחר שאלה אחת או שתיים, יוסף כבר יזרום עם הסיפור בעצמו, ללא צורך בשאלות מכוונות. וכך אכן היה. בשאלות מכוונות יש עליה ויש גם קוץ. מצד אחד, שאלות המכוונות עוזרות למי שמתבקש לספר על חייו, להניע ולארגן את הסיפור. מצד שני, אני חשה, ששאלות הן בבחינת התערבות גסה באופן שבו אדם בוחר לארוג את הסיפור, ולצבוע אותו בגווני הגוונים שהוא רואה לנגד עיניו ושאותם הוא רוצה לספר.
יצאנו לדרך. שאלתי “היכן הולדת”, ויוסף הולנברג, בן 85, חבר וותיק במסילות, החל את הסיפור. “נולדתי בארגנטינה, 1933, להורים שהיגרו מאירופה, ב1924, אחרי מלחמת העולם הראשונה. הם התחתנו בארגנטינה, נישואים שניים, שניהם היו אלמן ואלמנה, ואני הבן היחיד מהנישואין האלה. השפה שלי, למרות שבבית דיברו יידיש, השפה שלי הייתה ספניולית, והורי דיברו יידיש ביניהם. הייתי שומע יידיש, והייתי עונה בספרדית. ולמדתי בבתי ספר מקומיים, לא יהודיים”.
הדברים שאיתם בחר יוסף להתחיל את הסיפור מכניסים אותנו, הקוראים את הסיפור, מיד לחוויית ההגירה של “היהודי הנודד”, שהורגשה מאוד גם בסיפור של יהודית בן משה, וגם בשיחות אקראיות שלי עם חברים מה “גרעין הארגנטינאי”. מן הסתם, לא רק מי שנולדו בדרום אמריקה והיגרו לישראל חוו את חווית ההורים המהגרים, ופער הדורות. הזרות הנצחית, והזהות המרובדת רבדים, רבדים, כמו-גם התודעה של “אחרות” היא סיפור שרובנו מכירים. השפה מסמלת יותר מכל את הזהות המרובדת, שלפיה היהודי חושב, חולם, ומדבר, ביותר משפה אחת
יחד עם-זאת, עבורנו, דורות של ילידי ישראל, לאחר שהפכה למדינה, סיפור ה”אחרות” של משפחות מהגרים יהודיות נשמע רחוק, אגדי לפעמים, מרתק, ומתמיה.
יוסף ממשיך לספר: “בערך בגיל 15 הצטרפתי לתנועת ‘השומר הצעיר’ בארגנטינה, ובאותה תקופה היו מספר תנועות -נוער שם. במקרה הצטרפתי ל’שומר הצעיר’ ועשיתי את המסלול המוכר, מחניך, למדריך. בגיל 20 התנועה החליטה לשלוח אותי; היה נוהל בדרום אמריקה, שהיו שולחים מקרב הצעירים הפעילים להכשרה במכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. למזלי, הייתי אחד מאלה שנבחרו למטרה זו, ובערך 1953 הגעתי לירושלים. היה לי מזל גדול מאוד, כי הסמינר הזה נתן לי את העברית, והכרתי את הארץ, והייתי חצי שנה בקיבוץ חצור וזה הכין אותי. חזרתי לארגנטינה וקבלתי, כמשימה, להיות שליח- מדריך בצפון ארגנטינה. בצפון ארגנטינה היו לנו קינים שכבר היו פעילים של ‘השומר הצעיר’. אחרי שהייתי פעיל בצפון ארגנטינה בקהילות היהודיות, הייתה לי גם הזכות להשפיע על הרבה צעירים שהיו חלק מהקהילות הללו, שאחר- כך הפכו לחברים בתנועת ‘השומר הצעיר’, ועלו ארצה, וכיום יש כמה עשרות מהם בקיבוצים, שהיו חלק מהקינים הללו”.
יוסף חזר כמה פעמים בסיפור על המילים “זכיתי”, או “הייתה לי הזכות”, וכן “היה לי מזל”, כאילו הוא מבקש להודות לחיים, שעד היום היו טובים אליו, בכל מה שעשה. מתחילת הסיפור ועד סופו, אין מתוארים בו קשיים, ולא חרטות על דבר. המעבר מחיים בארגנטינה לחיים כל-כך שונים, אין בה שמץ של חרדות, לא רגעים לא נוחים, בסיפור של יוסף, ולא התלבטויות. העובדה, שכיום יש כמה עשרות של אנשים שעלו לישראל, והקימו בה משפחות, נצנצה בעיניו, כאשר סיפר על כך בחיוך מצטנע.
כפי ששמעתי מפי חברים נוספים מהגרעין הארגנטינאי, בפגישות על השביל בקיבוץ, גם יוסף מספר על המעבר מהדרכה בתנועה בארגנטינה, לבין ההגעה לישראל. בכל הקשור לתיאור של מבנה התנועה שם, בארגנטינה, הסיפורים די דומים. אבל הם מגוונים בכל הקשור להגעה לישראל ולמסילות.
“בארגון של ‘השומר הצעיר’, כל אחד מאתנו היה חלק משכבה של גיל שלפי זה ארגנו את הפעלות. השכבה שלי התחילה לעלות לארץ ישראל ואני עקב זה, בגלל התפקיד שמילאתי שם בצפון ארגנטינה, עליתי בין האחרונים וב1958 מרץ, היינו מיועדים לפי מזכירות הקיבוץ ארצי – למסילות. במסילות, באותו זמן, הבנים הראשונים שם הלכו לצבא, ואנחנו היינו קבוצה של ארגנטינאים, חלקם מ’השומר הצעיר’, והורים שהתלוו לחלק מהם, היינו גרעין השלמה.” עירית הולנברג , שיוסף ואני ביקשנו ממנה להצטרף לשיחה, אמרה שהייתה איזו אכזבה מסוימת בתחילה, כאשר חברי הגרעין הבינו שהם מתקבלים לקיבוץ על תקן של “השלמה” ולא על תקן של מיישבים חדשים של גרעין.
יוסף מהנהן בראשו, אבל בסיפור שלו אין טיפה אחת של מרירות, ולא קשיים. זהו סיפור המסופר דרך דברים טובים שקרו לו, והוא ממשיך: “בשיא של המגיעים מארגנטינה, היינו יותר משבעים איש, יחד עם הורים של חלקנו שעלו והגיעו לקיבוץ. ההורים שלי נשארו בארגנטינה. היו להם עוד שלושה בנים מנישואים קודמים. רצה הגורל, שנפרדנו, אבל עקב זה שאני עליתי ארצה, אחרי כמה שנים, הקיבוץ הסכים לקבל את הורי במעמד של “הורי חברים” וכך הורי הצטרפו. הייתה לי הזכות הזאת, שהייתי במכון למדריכים, שרכשתי עברית. בשביל לקשר בין האוכלוסייה של הקיבוץ לבין הגרעין הארגנטינאי”, סיפר יוסף בגאווה מאופקת, “מסילות בחר בי להצטרף למזכירות הקיבוץ. זאת אומרת, שבראשית הימים הראשונים שהצטרפתי לקיבוץ מסילות הייתי חלק מההנהגה של הקיבוץ, של המזכירות, כנציג של הגרעין של הארגנטינאים”.
“היתר, זה דברים של נורמה של כל צעיר-התגייסתי לצה”ל. הצטרפתי לצה”ל והייתי בנח”ל, שאז היה מיועד לדברים אחרים ממה שהיום. כל הגרעין של הארגנטינאים וגם גרעין אחר, שאחר כך ישב ברשפים, התיישבנו בכרם שלום ושם היה לנו תפקידים ביטחוניים . היו בעיות של חדירה של מחבלים, ועלינו היה לסייע ולהחזיק את הנקודה, וגם כן התחלנו לפתח איזה משק קטן, וזה היה תפקיד של נח”ל באזור הזה”.
“בכרם שלום נוצר הקשר שלי עם אשתי, עירית, מהגרעין, במקור מצפון ארגנטינה, מקוריינטס. חזרנו למסילות. הצטרפתי לעבודה, עסקתי בחקלאות, השקיה. “ענפי חקלאות בהשקיה”, זה היה מוצרים תעשייתיים. בשנים האלה עוד היה קיים ייצור סוכר מסלק סוכר, וגידלנו כותנה, ועשיתי את זה במשך כמה שנים. בינתיים , איך אומרים, חלק גדול מהארגנטינאים עזבו את הקיבוץ, לרוב על מנת לגור בערים או ביישובים אחרים”.
שאלתי את יוסף : “למה הם עזבו”?
-“קודם-כל, לא נקלטו בכל ההרגלים של הקיבוץ. יהיו כאלה שכבר היה להם ילדים והחינוך המשותף שהיה אז מאוד לא מצא- חן בעיניהם. שנית, יש רבים, שסוג התעסוקה בחקלאות לא היה לרוחם, ואולי פיסית היה להם קשה להסתגל לזה. והיו כאלה שהיה להם גם-כן תכניות ללמוד, או משהו אחר ולא ראו שבמסגרת של הקיבוץ הם יוכלו להשיג את המטרות שהיו להם. לא היה כל כך קשה להתרגל לתנאים של הקיבוץ, כמו להרגלים הנהוגים בו. אנחנו חיינו בחברה שיתופית, לא יכולנו לקחת בגדים וציוד לעצמנו באופן פרטי. אנחנו , כאחרונים שהצטרפנו לקיבוץ, קיבלנו בתים יותר ירודים. לדוגמא, לא היה לנו שירותים. עירית ילדה, ולא היה לנו בית- שימוש משלנו. המקלחת הייתה משותפת. בגמר עבודה, היינו הולכים להתקלח שם. כן היה לנו מים חמים וזה היה הווי של המקלחת, אבל לא לכולם זה היה מספק. היו שזה הפריע להם. והיו אנשים שגדלו בבתים של אינדיבידואליסטים עם שאיפות אישיות. מה שבנעורים נראה היה נעים ורצוי, כבעלי משפחות זה היה בלתי נסבל, עבור אלה שעזבו”.
שאלתי אם הנשארים כעסו על מי שעזבו מהגרעין.
-“כעסנו על מי שעזב, ראינו בהם בוגדים!” זו הפעם היחידה בסיפור, שבו יוסף נועץ אמירה שלילית וכעס בזולת. “כשבאנו לקיבוץ, זה בגלל שהקיבוץ היה חלק מאידאולוגיה של שותפות ועזרה לזולת. ראינו לנגד עינינו את הרעיון של ברית המועצות. נראה היה לנו אתגר לאנושות, וראינו שהקיבוץ היה באותה תקופה מענה למודל הזה, אמנם בסגנון ישראלי- יהודי, עקב נסיבות הקמת המדינה, אבל זו הייתה הגשמת האידאולוגיה. ואותה אידאולוגיה, שמרחוק, בנעורינו, שם נראה היה מוצדק, אבל בחיים, בפועל לא כולם היו מוכנים להגשים”.
שאלתי: וכיום – עדיין אתה עדיין כועס?
-“היום אני חושב אחרת, והרבה יותר נראה לי סביר, הצעד שהם עשו אז, עקב זה, שקודם כל, העולם השתנה גם כן. למזלי, הספקתי לחיות ולראות את כל התהליך של הקומוניזם ולראות איך התפרק ולדעת את אמת על מה היה בארצות הקומוניסטיות, והיה צריך להיות עיוור בשביל לחיות עם אותם הרעיונות. כיום זה נראה יותר סביר לחיות בחברה בורגנית, למרות שזה לי שוויון, ואחוזים גדולים של עניים, אז הפער הגדול ברמת החיים ובאפשרויות של השכלה בין השכבות השונות שנוצרו – אנשים שעלינו ארצה, כולם עם ידיים ריקות וכיום נעשו עשירים בחלקם, ואחרים, שלא יכולים לתת מלוא האוכל לבנים שלהם, רואים את שני הצדדים של החיים. מבחינה אידאולוגית, באותן שנים, תחילת שנות החמישים והקמת המדינה והעליות הגדולות, למזלי הספקתי לראות את התהליכים של זה וההתפתחות. למרות שאני ממשיך להאמין במושג שכל בן אדם הוא שווה ומגיע לו אותו דבר, אבל רואה איך בארצנו, שחלמנו שיהיה אחרת, התפתחו הדברים לכיוונים היותר בורגניים, לא שוויוניים.
כמה שאני רואה בחשיבות הגדולה של הקמת מדינת ישראל, ואחרי שכל כך הרבה למדנו על מה שקרה עם יהדות אירופה בשואה, אנחנו יותר מתחזקים בהצדקה של הקמת המדינה וזה, איכשהו, מצדיק את הקיום האי שוויוני -כלומר, העיקר שהקמנו מדינה שהולכת ומתחזקת, ואי-השוויון הוא איזשהו מחיר שיש להשלים איתו.”
יוסף מיישר מבט אלי, ואומר, שאני בוודאי מעוניינת בחיים האישיים, ומתלונן כלפי עצמו, שהנה, הוא הולך ומתרחק מהאישי אל הכללי. השבתי, שבאתי להקשיב לכל מה שיוסף רוצה לספר, ואיך שהוא רוצה לספר את זה. היה מרתק ומקסים כאחד בעיני, שזהו רגע שבו אפשר להרגיש, שהמתח בין הפרטי לבין הקולקטיבי עדיין מהווה נושא, שקיבוצניק וותיק מתחבט בו גם כיום, למרות שהוא משלים עם השינויים המתחוללים במדינה, בתרבות שלה, בסדרי העדיפויות, ובסגנון החיים. שמרתי מחשבה זו לעצמי, והנחתי ליוסף להמשיך ולהוביל את השיחה.
יוסף חוזר אל חייו הפרטיים. שוב הוא שמח בחלקו, שוב הוא מרגיש בר מזל על כל תפקיד, ועל כל עבודה קשה שנתבקש לבצע, וניכר שהוא שלם לחלוטין עם כל דבר שעשה בקיבוץ עד כה: “עבדתי בחקלאות וזה היה לי מאוד נעים, למרות שזה היה קשה מאוד פיסית. הקיבוץ באותה תקופה בנה את התפקידים. היו מקימים לשנה וועדת בחירה והוועדה הזאת הייתה מנסה לארגן את פעילות הקיבוץ, וועדות חברתיות, כלכליות, וועדות תרבות ובזכותן נבחרתי להישלח לקורס רכזי משק. רכז משק היה אדמיניסטרטור של הקיבוץ והלכתי לקורס ב1963, במדרשת רופין. אחרי הרבה שנים שלא למדתי, הרגשתי מאוד טוב באולם ההרצאות, מאוד, מאוד היה לי נעים ואם אני לא מפריז, אז הייתי מהתלמידים הטובים של הקורס. חזרתי מהקורס ואחרי כמה חודשים נבחרתי להיות מרכז משק. עד היום הזה שאני נבחרתי, אז הוותיקים , שייסדו את הקיבוץ, מתוכם נבחרו להיות מרכזי משק. ואני, בגיל יחסית צעיר נבחרתי להיות מרכז משק. אני יכול לציין, שזו התקופה הכי טובה לנפשי, שמילאתי את התפקיד הזה במשך בערך שש שנים, שתי קדנציות. הטוב ביותר זה שהייתה תקופה של יצירה גדולה מאוד. הקיבוץ הכפיל כמה פעמים את המשק שלו, מבחינת נטיעה של תמרים, נטיעה של הדרים, היה גם מבחינת הסדר שהכנסתי, כי כשנכנסתי לתפקיד, מצאתי דברים שלא היו מסודרים. עסקתי גם בחלק של השירותים המשקיים כמו מסגריה, נגרייה. “
“הייתה בתנועה הקיבוצית יחידת מחקר, שמנתחת מאזנים של הקיבוצים השונים ויצא ככה, באותן שנים, לקראת השנים האחרונות שלי בתפקיד, המשק שלנו היה בין עשרה קיבוצים שהתפתחו, והתבססו ביותר. אני זוכר, שקיבלתי את זה כציון שמאוד שימח אותי, כי בדרך כלל עבודה עם אנשים זה לא עבודה קלה, צריך, לא אמצעים לכפות את רצוני. לא יכולתי להעלות משכורות או משהו כזה, רק העשייה נתנה לי את הכוח וההשפעה על אנשים. אנשים קיבלו את ההנחיות שלי בצורה חיובית. בגלל שידעתי איך לא לכפות את ההנחיות בצורה לא נעימה. היו השנים האלה שאדם רוצה יותר להוכיח את עצמו ופחות חשבו איך הוא נראה בעיני הציבור.”
לא יכולתי להימנע מן השאלה משביתת השמחות – אז איך, לפי דעתך, מסילות נפלה כלכלית?
-“רוצה להגיד לך”- שתיקה קצרה, יוסף אוסף את המחשבות ומארגן אותן, לא משום שהוא נזהר מלומר את דעתו בעניין רגיש, אלא משום שהמשבר הכלכלי הוא בנפשו. יוסף ממשיך – “מסילות, חרושת כבלים הוקם ב1960. גם משקים עם חקלאות מפותחת , אף-פעם לא היו , על ידי פיתוח של חקלאות בלבד, להגיע להישגים כלכליים. צריך היה לפתח תעשייה נוספת. אצלנו, המפעל, מהרגע שהתחלתי לעבוד בו, צמח בצורה משמעותית, וכל מה שיש עכשיו זה היה בתקופה שעבדתי. היו לי, ויש עוד, חוק לעידוד להשקעות. חוק לעידוד להשקעות אומר, שהיו מקבלים הרחבה, וסיוע לקיבוץ, בתנאי שממלאים את התנאי של ייצור שחלקו נועד לייצוא. זה היה התנאי, כי התעשייה הייתה צריכה, ולדעתי עדיין צריכה, להתמודד עם צרכי המדינה על מנת לקבל השקעות.
מסילות, המפעל , צמח, בגלל הבחירה שעשינו במוצר שבחרנו לייצר, שבתקופה מ1960 עד 1990 בערך, במשך 30 שנה, ניצלנו לטובה את התנאים של החוק. בעשר שנים הראשונות למפעל, לא היה אישור מהמדינה ליבוא של כבלי פלדה. מי שהיה צריך כבלי פלדה -פנה אלינו וקנה מאיתנו. המפעל צמח משמעותית, כי לפי יישום החוק, אף אחד לא היה יכול, בלי אישור של המפעל שלנו, לייבא כבלי פלדה. לכן , יכולנו לקבוע למוצר כבלי הפלדה מחירים שהיו מחירים טובים. היו עוד מוצרים שלפי החוק אסור היה לייבא – זה לפי ספיר, שר התעשייה. זה נתן דחיפה גדולה כלכלית, למי שידע לנצל את החלטות השר. והמפעל שלנו צמח מזה. בעשר שנים הראשונות היינו המפעל היחיד לכבלי פלדה.
אחר כך, אחד הבנים, שהיה ממייסדי מפעל הכבלים, עזב את הקיבוץ, ולימים מצא שותף והקים מפעל דומה, מתחרה, בדרום הארץ. המפעל עדיין קיים. אבל לפני זה, באותה תקופה, בעצם נוצר מה שקוראים מונופול”.
יוסף אינו שם ליבו לכך, שהוא שב ומדבר על מפעל הקולקטיב ולא מתמקד בחייו האישיים, אבל בין המשפטים שהוא אומר, מורגש, כי האושר שלו, התפתחותו לאורך חייו, הזהות שלו, והאישיות שלו, כל אלה ארוגים בתוך מה שהוא עשה כבן קיבוץ, ואין לו צורך להפריד הפרדה ברורה בין הדברים. נוח ליוסף עם הזהות שלו כקיבוצניק של מסילות. כמי שישבה והקשיבה, וכותבת את הסיפור בדיעבד, זו הרגשה של השראה, והתפעמות. אני שואלת את עצמי, האם אני, או אנשים ממשפחתי, נוכל אי-פעם להגיע לתחושה של שלמות עם עצמי, וראיית כל עשייה כ”זכות” וכשימחה, רק בשל העובדה הפשוטה, של היות אדם ארוג בסביבת חייו?
יוסף ממשיך לספר. “עשרים וחמש שנים הייתי מנהל , ופעם הייתי סגן מנהל, פעם הייתי מנהל, והייתה איזו הפסקה של כמה שנים. במשך תקופה זו המפעל לא רק נתן רווח משמעותי לקיום הקיבוץ, אלא שנתן מנוף להרחבת החקלאות. בנינו לדוגמא, את האולם לזכר הבנים , זה היה מהרווחים של המפעל”.
אני מתעקשת להחריב את החדווה ושואלת – ראית את הנפילה?
“תראי, היו שנים של אינפלציה בארץ שהגיעה ל440 אחוז. במשך כל התקופות האלה, מסילות עבר ללא חובות. היו קיבוצים שפשטו את הרגל, אבל מסילות קיים את עצמו בזכות פעילות המפעל ללא פגע, ללא משבר. עד 1990 מסילות איזן את עצמו רק בזכות המפעל, כי החקלאות הייתה במשבר גדול מאוד. המפעל התמוטט רק לפני שלוש שנים, עקב, להבנתי, הניהול הלא נכון. אני מ1990 לא דורך במפעל. הרגשתי דיכאון משמעותי עם הנפילה, עד כדי כך, שהחלטתי לא להתעניין יותר. גם הגיל שלי, זה מאוד משפיע ולא בריא.
-אם היו נותנים לך לייעץ מה הייתה ממליץ למפעל?
– “הייתי אומר, שחקלאות זה עניין לאומי, ויש בעיות של מים ואי אפשר להתבסס על חקלאות בתנאים כאלה. אולי כאן ושם, היה לדוגמא תקופה של חממות, וקיבוצים נכנסו לחממות והיו מגדלים פרחים לייצוא, והיה עניין של הדרים וזה היה מקור הכנסה. מסילות לא ניהלו את הפרדס כל כך טוב. כשאני הייתי בעניין, היו לנו אשכוליות שייצאנו גם ליפן. הצרכים השתנו באופן משמעותי. כשאני מדבר על התקופה הזאת, ספרד הייתה גורם קטן בהדרים. הדברים השתנו”. יוסף משנה נושא, אבל למעשה, נשאר באותו תחום של יעילות, של ניהול טוב מול ניהול פחות טוב.
“ב1990 נבחרתי להיות מנכ”ל “עיתון על המשמר” – כי חשבו שאוכל להציל את העיתון. אבל התברר, שההידרדרות בתפקידו של העיתון ועמדת הקיבוץ הארצי, שלא היו מוכנים לבלעדיות של – ‘רק את זה צריך לקרוא’, והיה עניין של מפ”מ מול מרץ. יוסי שריד לא רצה את העיתון . ברגע שהוא קיבל השפעה במרץ – הוא לא רצה את העיתון. ואחרי 6 שנים שנאבקתי להחזיק אותו, העיתון נסגר.
לגבי המפעל – המפעל הוא מוצר מתיישן. כשבחרו מנהל מבחוץ אני עוד הייתי. תמיד ניגשתי והסברתי,
שהעניין של כבלים כל פעם מנסים לשנות, לחדש, ולהחליף אותו בדברים יותר קלים וזולים לייצור, וזה היה העניין של הידראוליקה. ההידראוליקה שינתה את הכל. במפעל היו צריכים לבצע שינויים בהתאם להתפתחות ההידראוליקה הרבה קודם. אמרתי אז, שסיבים סינתטיים יכולים להחליף את סיבי הפלדה שהמפעל ייצר. אמרתי למנהל החדש, שכדאי להתמקד בפיתוח הסיבים החדשים, שביפן כבר ייצרו. אמרתי – בוא נלך לעניין לפיתוח סיבים כל עוד יש לנו כסף להשקיע בכך. הסיבים יכולים לחזק את חוטי הפלדה . כבר הייתי זקן – והיחס כלפי היה- הזקן בא ונותן עצות למנהל חדש מבחוץ, שבא לקבל משכורת…..כלומר, לא הקשיבו. כיום, החלק שנקנה של המפעל הולך ומתרומם.
המלצתי גם לתת אחריות למוצר שלנו. מתן אחריות למוצרים כאלה כבר מאוד הוכיח את עצמו. זה גם היה באופנה, לתת אחריות על מוצרים בכלל, וגם על כבלים אפשר לתת אחריות. לדוגמא ראיתי תעשיית כבלים בגרמניה. המוצרים של גרמניה כמובן יותר יקרים מאלה של הסינים והקוריאנים, אבל הגרמנים נשארים חזק בשוק, כי הם נותנים אחריות מעבר לחברות הביטוח, והמוצר שלהם טוב. לא היה עם מי לדבר כאן בעניין האחריות. אני מצטער מאוד. התרחקתי מהמפעל ולא רציתי לדעת עוד מה קורה שם”.
הרגשתי, שאנחנו מתקרבים לסוף הסיפור, אז הקשיתי, ושאלתי: “לא היו קשיים בקליטה בארץ?”
– “כשעליתי ארצה, כבר הייתה לי ידיעת השפה וזה מיד נתן דחיפה, שבחרו אותי להיות במזכירות הקיבוץ, כמו שסיפרתי. גם בקיבוץ, כמו בכל חברה, יש אנשים שעקב כישורים והאופי שלהם, הם יכולים יותר מהר להתאפס, לקחת עמדות במנהיגות, וגם בגלל המנהיגות הזאת נשלחתי לקורס רכזי משק”.
שאלתי על ההיכרות עם עירית.
-“זה גם כן היה פרשה. היינו זוג צעיר. באותו זמן בקיבוץ התכוונו לעשות חתונה של עוד כמה זוגות. ואז, ‘התלבשו’ על עירית, ושכנעו אותה, שנתחתן במסגרת המסיבה של כולם. קיבלנו את הלחץ , ואז התחתנו מספר זוגות באותו יום, היה זוג אחד שאפילו לא היה מהקיבוץ. הם באו מפולין, ונישאו יחד איתנו”. לעירית יש אחות בקיבוץ אחר ואחר כך כל המשפחה של עירית באו ארצה גם כן. לנו יש שלושה ילדים, שתי בנות ובן, ויש גם שמונה נכדים ושתי נינות בקיבוץ יפעת”.
“ב1979 נסענו לשליחות של ‘השומר הצעיר’ בארגנטינה. זה היה בתקופת המשטר הצבאי, בתקופת ה”חונטה” . לקחו אותי מאמצע הפעילות הכלכלית בקיבוץ ושלחו אותנו, קודם כל כי אחרים לא רצו לנסוע לשם בתקופת החונטה המסוכנת. בן אח שלי, אלחנדרו נעלם בתקופת החונטה. כמו רבים אחרים, אנשי החונטה לקחו אותו ו”העלימו” אותו לתמיד. אז בתקופת המשטר הצבאי רק אני סכמתי לנסוע. ל’שומר הצעיר’ היו אז 32 משפחות בדרום אמריקה. צריך להגיד, שהשלטונות הישראלים שיתפו פעולה עם המשטר הדיקטטורי של החונטה, כי מכרו מטוסי נשר לארגנטינאים, 30 אלף בני אדם נעלמו ואין להם קבר”.
עירית מיעטה לספר, למרות שביקשנו ממנה להשתתף בשיחה. היא סיפרה על תפקידיה בריכוז ענפי שירות. מטבח. “הכל היה משותף, הלבשת ילדים, למשל. הייתה מתפרה לצרכי פנים, ואני הייתי במה שנקרא ‘כל ענפי הנשים’. למשל, הוקמה מתפרה להעסיק את הנשים שהתבגרו בקיבוץ. רמת חיים עלתה והכל התפתח. כשבאנו לקבוץ בתחילה, נשים התעקשו לעבוד בחקלאות באופן שוויוני . אחר כך, עם-זמן, נשים נכנסו לעבוד בשירותים שנתפסים כשייכים לעיסוקים נשיים. את התפקידים האחרונים שעסקתי בהם, הכי אהבתי”.
הגענו לסוף, בתחושה של תם ועוד לא נשלם. יוסף, שהחיוך, חצי חיוך שלו מעורר סקרנות, סיפר “סיפור פשוט”, כשם סיפור של ש”י עגנון”. קיסמו של סיפור פשוט הוא בכנות שלו, בכך שהוא נוגע בקוראיו, בהיותו מחובר לאדמה שעליה התרחש, כפי שיוסף מחובר בכל נימי נפשו לקיבוץ. בדומה לדמותו של ש”י עגנון בסיפור הפשוט, חיים מאיר, אפשר לומר גם על יוסף הולנברג את הדברים הבאים: ” הארת פנים של ההצלחה ניכרת בפניו של ברוך מאיר, וזורחת על זקנו וניכרת בעיניו, ששוחקות אפילו בזמן שהוא יושב יחידי. חייו נוהגים עימו כשורה.” (” סיפור פשוט”, עמוד 11).
