יהודית בן משה

הגרעין הארגנטינאי דרך סיפורה של יהודית בן משה

במסילות יש חברים וחברות שעוד חולמים בספרדית. המבטא הדרום-אמריקאי היפה נשמע במסילות, ולאומרים אותו יש חיוך מסוים משלהם, ועבר משותף. למרות התדמית שיש בתרבות הישראלית, לכל מי שמוצאו דרום-אמריקאי, כאילו הוא תמיד מחייך, ולוקח כל דבר בקלות, צריך להקשיב לסיפור הקליטה של “הגרעין הארגנטינאי” בקיבוץ מסילות, ולהבין, שהדרך לא הייתה כולה קלה. 

יהודית בן משה סיפרה לי את  סיפור חייה, המתאר גם את סיפור “הגרעין הארגנטינאי” במסילות. בלשון רהוטה להפליא, יהודית בחרה להתחיל את הסיפור בבואנוס איירס, כתלמידת תיכון, וכפעילה בתנועה. 

בתחילתו של סיפור חיים מגולמת הצהרת הזהות של המספר או המספרת. תחילת הסיפור היא כמוסה שבה מרוכזת “תעודת הזהות” שתלוה את הסיפור כולו, ותאיר אותו בתובנות שחבויות בתחילתו. 

יהודית סיפרה על נעוריה, שהיו גם הנעורים של כלל בני דורה, בנים ובנות למהגרים, שהזרות, במידה זו או אחרת, תלווה כמו צל, את מקומם בחברה הארגנטינאית. תודעת הזרות של ההורים המהגרים לא הייתה חלק מן החוויה של בני הדור השני, יהודית וחבריה. הם נולדו בארגנטינה, גדלו והתחנכו בה. הפער בין דור המהגרים לבין דור ה”ילידים” שירטט, כפי הנראה, את חווית הנעורים של יהודית, ושל חבריה. אחרת, ייתכן ולא הייתה מתחילה את הסיפור דווקא כך: “רובנו בני מהגרים אירופאים ממזרח אירופה בעיקר, זה הרוב; רובנו דור ראשון של ארגנטינאים, ההורים שלנו ממזרח אירופה אבל היו חלק מתורכיה וחלק מסוריה, אבל כמעט לא היו ארגנטינאים בני-ארגנטינאים בגרעין. ההורים שלנו לא הרגישו עצמם בני ארגנטינה. קראנו לאזור שבו גרנו “השכונה שלנו,” בבואנוס איירס. נולדתי בצ’אקו, ליד שבט אינדיאנים, ואחר-כך עברנו לבואנוס איירס. זאת אומרת, שאנחנו, החברים שלי ואני, דור ראשון של ארגנטינאים. בכל זאת, יש בחלקנו, יש בנו את העניין של מהגר. הבית שלי היה בית מזרח אירופאי לא ארגנטינאי, דיברנו יידיש בבית, אכלנו מאכלים אירופאיים, היה שפע של בשר. היום זה לא קיים שם. הכול מתפורר. גדלתי בארגנטינה, אבל לצד ארגנטינה. עם-זאת, בילדותי לא הרגשתי את זה. למדתי בבית ספר יסודי יהודי, ביידיש והתיכון היה בעברית.”

יהודית פוסעת בשביל מתפצל. היא אומרת: ” בכל-זאת, יש בחלקנו את העניין של מהגר”. מצד שני, היא מציינת, שבילדותה, לא הרגישה את “זה”. מה מקופל בתוך “זה”? ההליכה בשבילים מתפצלים מאלצת את ההולכים בהם להרחיב עוד ועוד את צעדיהם, כך שיוכלו להמשיך וללכת בתוך שביל אחד, שבו הם עושים יום, יום את חייהם כבני המקום, בהשתלבות בחברה ובתרבות שלה. בו-זמנית, הם פוסעים בשביל המתפצל. השביל המתפצל מתווה דרך של זהותו של ה”אחר”, שבעצם נוכחותו בחברה, הוא מסמן לעצמו ול”ילידים” שבה את ה”אחרות”, את ה”זרות”, את הקושי שבנשיאת זהות של מהגרים, של “נוכחים- נפקדים” בחברה, אם להשאיל מושג ממציאות אחרת לגמרי. 

יהודית ממשיכה: ” בארגנטינה היו הרבה יהודים, רבע מיליון יהודים. רק בבואנוס איירס היו 12 קינים של התנועה וגם בפרובינציות היו גרעינים , שבהם אנשים שהצטרפו, אבל בואנוס איירס הייתה מעין “מדינה” בפני עצמה. הקהילה היהודית, אלה שהקימו אותה, היו יהודים ממזרח אירופה, אוקראינה, רוסיה פולין , צ’כיה וסלובקיה וקצת רומניה ועוד. זו הייתה קהילה מאוד ממוסדת, מאורגנת, מאוד חזקה: – בתי ספר יהודים בכל שכונה, תכניות ביידיש ברדיו, ןהיה לזה ערך עצום – היה ארכיון, שיכולת לדעת על כל יהודי את פרטי סיפורו. היו מוסדות גמילות חסדים, ספריה ענקית, ענקית, ענקית, תיאטרון ביידיש. הכול היה מאורגן על ידי הקהילה, זה מאוד עזר לשמור על היהדות. מגיל 6 הייתי בבית ספר יהודי. זה היה אמנם בית ספר- דתי, וזאת, למרות שההורים שלי קצת התרחקו מהדתיות החזקה יותר של אירופה.” 

“והיו תנועות נוער. מלא. התנועה הכי חזקה הייתה השומר הצעיר, התנועה הראשונה שקמה בבואנוס איירס. קראנו לזה “תנועה חינוכית”, כי אכן היא הייתה כזאת. התחנכנו לציונות. היינו תנועה חינוכית סוציאליסטית, עם המון ערכים, מאוד בסיסיים: קופה משותפת למשל, הסוציאליזם התחיל מדברים מאוד נאיביים: השוויון  – לא יכול להיות שילד לא יצא למחנה קיץ, כי יש מי שאינו יכול לממן את זה. אנחנו מימנו טיולים למי שלא יכול היה לשלם עבורם. החלק החינוכי בכך, שכל שכבת גיל הייתה לה תכנית – למדנו פסיכולוגיה וכל מני דברים, התאמנו את התכנית לגילאים. למשחקים ששיחקנו הייתה כוונה חינוכית, לא סתם שיחקנו. “

“היינו שכבות גיל בתנועה – היינו גרעין של 120 איש בשכבה שלנו, של גילאי 18-20. לא עלינו לישראל כולנו ביחד, התנועה הייתה במרכז חיינו, ואי- אפשר היה לרוקן אותה בבת אחת. בגלל שהיינו גרעין גדול והתנועה החליטה שלא נקים עוד קיבוץ מלבד אלה שכבר היו בישראל, אז 60 חברים עלו לקיבוץ אמיר ו60 למסילות. הגעתי עם האחרונים, הייתי בין 10 חברים שבהנהגת התנועה, ונשארנו בארגנטינה יותר זמן, על-מנת להעביר הלאה את כל מה שצריך להנהגה שנותרה שם אחרינו.”

“עליתי ארצה אחרי המשפחה ב1958, אחי ואחותי כבר היו כאן בקיבוצים . הורי הגיעו ב1954. עליתי, כשבתנועה נבחרתי להיות בקורס למדריכי חוץ לארץ, אז שלחו אותי לארץ וטיילנו בארץ, הכרנו אותה, למדתי ידיעת הארץ. חזרתי לארגנטינה למרות שהתחננתי שלא אאלץ לחזור. אבל – מילה שומרית!! הבטחתי שאחזור לארגנטינה, כדי להדריך, ולהיות שליחה באחת מערי השדה שם, אז זה מחייב אותי, למרות שלא היה לי רצון לחזור. רציתי להישאר בארץ. היה לי קשה בארגנטינה בלי המשפחה, ואז לא היו אמצעי תקשורת כמו שיש היום. “

“לקיבוץ אמיר עלו לפנינו. ב1956 התחילו לעלות החברים למסילות. העשרה האחרונים של השכבה עלינו, כמו שאמרתי, ב1958. כשחיים יחד ממש, רואים דברים שלא ראינו קודם. הייתה בנו סקרנות אינטלקטואלית, אבל לא היה לנו מספיק ידע – היינו הולכים לשליח של התנועה, מבקשים להכין ביבליוגרפיה, קובעים תאריך לנסוע לשליח, נחלקים לקבוצות ולומדים, ולומדים, וזה הקנה לנו ערכים. זה לא היה ללמוד רק כדי להיות מלומד, אלא זה היה חלק מהערכים. היינו אנשים שמחים, רקדנו ושרנו. רוב החברים לא ידעו עברית ולא ידעו על מה הם שרים, אבל זה בא מהתנועה. שרנו ורקדנו והלכנו לראות סרטים, הצגות, וכל זה חוץ מבית ספר. “

“לארגנטינה היו מגיעים שליחים מהארץ, שלימדו אותנו את הריקודים והשירים. כל מה שעשינו היה במסגרת התנועה. רצינו שהחולצה השומרית תהיה כמו בארץ. רצינו לחקות את החיים הארץ, והחיים בארץ אז היו מאוד צנועים, מה היה כאן  בשנות החמישים? היה החלק האמוציונלי של הזדהות עם הארץ – למשל, היה מקובל בארץ לנסוע בטרמפים – אז גם אנחנו רצינו- ובארגנטינה זה היה מסוכן. 

“במסילות שמחו מאוד מאוד עם הגעת הגרעין. זה היה נראה כאילו – היה לנו שם (דימוי) של עשייה ושל פעילים. אבל,  צצו דברים, שהכניסו חלק מאתנו למעין שוק, הלם. פתאום הגעגועים לבשר. אוכל זה חלק מאוד בסיסי בחיים. אחר-כך, הקיבוץ עצמו: סידרו לנו מחסן בגדים נפרד מכולם, ולמה? למה צריך מחסן נפרד לנו? למה אנחנו לא יחד עם כולם? אחר כך, חדר האוכל. חדר האוכל היה איפה שהנגרייה. בדרך אליו שקענו בבוץ. להגיע מארגנטינה ולשקוע בבוץ, בדרך לאוכל – זה לא קל. 

בצ’אקו, איפה שנולדתי, היה חם מאוד, אקלים טרופי, אבל כאן זה לא נפסק. כל הזמן היה חם וחם.  והלכנו לעבודת חקלאות. בנוסף, ליד עפולה היה מפעל לסוכר סלק, והסלקים היו ענקיים. עוברת קודם מכונה, שמוציאה מהאדמה את הסלקים, ואנחנו היינו צריכים להרים כל סלק ולזרוק למשאית, וזה היה קשה. הייתה לנו חברה גבוהה, יפיפייה. היא הייתה רצה, יחפה, ומהר הרימה וזרקה את הסלק למשאית – אבל אני הייתי חדשה בכל זה, ועד שהספקתי להרים ולזרוק סלק, היא כבר הקדימה אותי.” 

יהודית מפליאה לטייל בין הסיפור האישי שלה, לבין הסיפור הכללי, של הסביבה חברתית, תרבותית. היא שוזרת את עצמה בזרימה חרישית בתוך הסביבה, ואין מרגישים את המעברים בין היחיד לבין הכלל, כיוון שדרכה של יהודית לספר היא אלגנטית.  

“למרות התנועה והערכים, זה לא לכל אחד היה נוח. חלק מאתנו – הכסף בבית היה בשפע. בתנועה היה הכל משותף ושוויוני, אבל בתוכנו, כל אחד נשא את האדם שהתחנך בתנאי חיים ובמקום מסוים. חלק מאתנו באנו מבית, שאפשר היה הכול. אני באתי מבית דל אמצעים, אבל אני מבינה ממש את אלה שחוו משבר גדול. עוד כשהיינו בהכשרה, היינו עושים שמנת בשביל למכור אותה. הבית שלי היה חלק מהתנועה, ואמי עזרה לילדי ההכשרה למכור את השמנת. היה לנו בית פתוח וליברלי, ותמיד אמרו שצריך לעזור לילדים. באמצע סדר פסח, אמרתי להורים שגם בתנועה עושים לליל סדר, וקמתי ועזבתי לסדר של התנועה. בשביל אבי זה היה קשה. אבל בכל-זאת קמתי ועזבתי את שולחן ליל הסדר המשפחתי, והלכתי לתנועה”. 

“הקיבוץ רצה להפוך אותנו, מיום למחרת,  לחברי קיבוץ. לא נתנו לנו לעבור תהליך, כי לא חשבו על זה. כך הפסדנו חברים, כי מי שהיה לו קשה מדי – עזב. ואני בקשר עד היום, עם מי שעוד חי מהם, וכל שנה המספר מצטמצם. היה לנו חבר שהיה קונסטרוקטור של בניין, ורצה לעבוד בבניין, והקיבוץ התעקש שצריך רק פלחה, והחבר עזב ומצא עצמו  במקום אחר. הייתה לנו חברה, שלמדה בקורס אחיות בארגנטינה, ולא נתנו לה לעבוד בזה, והיא עזבה.” 

“עשיתי רושם טוב על הוותיקים שלנו, וכשהגיע זמן גיוס לצבא אחרי חצי שנה בארץ, באו לבקש ממני שאלך ללמוד. ואני: -מה?! עכשיו ללמוד?! קדם אני צריכה להכיר את הארץ! היה לי פרופיל נמוך כי נולדתי עם עין לא רואה. כעבור הרבה שנים, כריש הדם שגרם לי את הנזק, התיישב דווקא ליד העין הטובה. הייתי בצבא הנח”ל, טירונות שלושה חדשים, ואחר כך בכרם שלום. איצקו, האיש שלי, בא  להגיד לי – מספיק! בואי הביתה!

היה לי חשוב להיות בצבא, אף שלא עשיתי שירות מלא, כי הצבא הוא חלק מחיינו ואנחנו, לצערי בארצנו הקטנטונת צריכים לחוש את זה.”

“ההיקלטות של הגרעין במסילות הייתה מורכבת, ולא קלה בכלל, כי החברים הוותיקים, מצד אחד, לא רצו לאפשר לתת לטעום משהו אחר מהתחומים שבהם הם עצמם עסקו, ושאותם  הם הכירו, למדו ומצד שני, מיד עם בואנו, הם היו מוכנים להעביר לנו את כל התפקידים המרכזיים, ואנחנו לא היינו מספיק מושרשים, לא הבנו מספיק את המהות החדשה, למרות שהתחנכנו בתנועה. “

מבלי משים, יהודית ממשיכה בסיפור ומשליכה לתוכו שוב מילה מוכרת במהלכו: “זרות”; והפעם בהקשר שלה ושל חבריה. כיוון, שזרות כבר מצאה את מקומה בתוך הסיפור, השימוש החוזר במילים: “הרגשנו זרים” כיווצה לי את הבטן, ושתי המילים האלה נשמעו באזני בכבדות גדולה, והמשיכו להדהד, בעוד יהודית ממשיכה בסיפור, ואני מקשיבה רוב קשב.: “מבחינת תרבות עשינו המון, וכן תרמנו לקיבוץ.

אנחנו הבאנו המון תקליטים מארגנטינה ומאירופה, כי האחרונים שהגענו הסתובבנו באירופה לפני שהגענו וגם הבאנו צעצועים לגבי ילדים, למרות שהצעצועים בארגנטינה היו מעט שונים ממה שמוכר. כאן לילדים יש חצר גרוטאות – בארגנטינה יקבלו מזה שוק. בובות מיוחדות הבאנו מארגנטינה. חברים בתנועה אספו כסף, וקנו משחקים ושלחו באנייה, ופתאום, כשהגיעו לקיבוץ,  ראו את מתגלגל תגלגל בחצר, ומתלכלך. לקח לנו זמן להבין את התרבות המקומית.” 

 אבל הרוב גם לא ידע עברית. עשו לנו אולפן מקומי, מישהו מהקיבוץ לימד עברית. אני כן ידעתי עברית. הרגשנו זרים – יהודית מה כתוב פה? מה הוא אמר? הייתי יושבת בפגישות (למדתי בסמינר בארגנטינה, וגם בארץ קצת) ומתרגמת. לי – כל המשפחה הייתה בארץ, ואני יום אחד לא הרגשתי זרה, מהגרת. הייתה לי גם שפה. אבל זה היה מצב מיוחד. הרוב היו מנותקים ממשפחותיהם. קשה. אי ההבנה של מה שקורה, הכניסו מבוכה וכעס ואז עולה העניין של געגוע לבשר. החיים לא היו פשוטים. לא היה פשוט לסיים יום עבודה של תשע שעות בשמש קופחת, התנאים היו מאוד קשים, ובחורף הכול היה בוץ, כי לא היו מדרכות, היינו דורכים עם המגפיים בבוץ – המגף היה נתקע בבוץ והרגל יוצאת. “

יהודית מעצבת תיאור מצב  של ניגודים. מצבה שלה היה שונה בתכלית, מהחוויה של החברים והחברות האחרות בגרעין. את הניגוד הזה, בין מצבה שלה למצבם של אחרים היא מתארת, מתוך צניעות מקסימה, בבחירה מדויקת בשתי מילים שמשמעותן מנוגדת : “זרות” (של חברי הגרעין וחברותיו), לעומת מצבה שלה המוגדר על ידיה כ”חיבור”. כשחושבים על זה, הניגוד הפשוט בשפה, בין שתי המילים מזמן רגע של תובנה עמוקה כלפי החוויות הלא פשוטות שיהודית מספרת עליהן: “אישית, היה לי שונה, והייתי מחוברת כבר לאיצקו. האחרים נעשו– זוגות של ארגנטינאי וארגנטינאית (כלומר, שלא נוצרו זוגות עם מי שאינם ארגנטינאים). איצקו שלי היה ממקימי “גולני”, והייתי מחוברת יותר. בארגנטינה עשינו אידאליזציה של משרתי הצבא – וכאן ראינו שזה אמיתי. “

“מה שאני אומרת, אנחנו מהר מאוד החלפנו את הוותיקים בכל מני תפקידים, ואני חושבת שזה היה מוקדם מדי. לא עברנו תהליך מספיק טוב. שינוי כל-כך דרמטי כמו שהיה בשבילנו, אז נכון שהוותיקים באו מעיירות מרוסיה ופולין ובאו ללא כלום, , אבל הם באו כולם יחד למשהו חדש, ואנחנו באנו למשהו שכבר התהווה לאורך שנים.”

“היו המון פעילויות, בעיקר בחגים. כל הקיבוץ היה חי את זה. היינו בפורים יושבים ותופרים תחפושות, עושים הצגות. היו חיים תוססים. הייתה וועדה פוליטית – וועדת מנויים, למנות אנשים לתפקידים. מרכזת ועדת תרבות, וועדת משק, וועדת חינוך כמובן אבל הייתה גם וועדה פוליטית. זה היה מעניין והיו דיונים מעניינים. אז היינו כולנו אנשי מפלגת מרץ, אבל , לדוגמא – קם חבר ואומר – למה קונים לחדר האוכל רק עיתון “על המשמר”- אנחנו רוצים גם לשמוע דברים ודעות אחרות?? והיה דיון  על אילו עיתונאים ראוי לקנות לשימוש הקהילה בחדר האוכל  – עלה עניין ההפרטה בעיתונים. 

אין חיים בלי תהליכי שינוי – גם כשלא חושבים על זה, ולא מודעים לגמרי. הבעיה היא – איך אנחנו מנהלים את התפקיד שלנו בו, ולזה יש חשיבות ופה נעשו טעויות של תנועת מהפכה.” 

יהודית נוגעת בנקודה משמעותית בחיי הקיבוץ- המתח בין האינדיבידואל לבין הכלל, בחברה  המהפכנית המרקסיסטית, שביקשה לעצב אדם חדש, ומשמעות חדשה לקולקטיביות. 

“אנחנו כגרעין פיתחנו את יכולת החשיבה שלנו וחיזקנו את ה”אני” ולא רק את האידאלים של הכלל. היינו מסורים מאוד לאידאלים של השומר הצעיר. לא חיכינו לבית ספר בכדי ללמוד, ראינו בלימודים, בהשכלה, ערך חשוב, וכל זה עיצב אותנו. אבל, כשזה מגיע למציאות, זה נראה שונה. ההתנגשות היא- לדוגמא, הייתה חברה – שאמרה – חסרה לי בחינה אחת בכדי לסיים את לימודי התעודה לאחות – והקיבוץ לא נתן לה לסיים את הבחינה היידה הזאת על מנת לקבל את התעודה, כי הקולקטיב אינו זקוק כרגע לאחות. זה משפיל. זה עלבון. זו דוגמא אחת. היו כאלה שבאו מבתים אמידים, והיה להם מאוד מאוד קשה להתמודד. לכולנו היה קשה, אבל לאחדים היה קשה יותר, כי עד כה, הכול זרם להם. אנשים נפלאים שהפנימו משהו אחר ממה שנתקלו בו בקיבוץ. התפקידים הועברו אלינו מוקדם מדי, ולא היינו בשלים לזה, מבחינת הפנמת הארץ, הזמן הקצר, תנאי החיים, הצרכים, השפה. “

“מתוך השישים שהגענו נשארנו כאן בודדים. הקיבוץ נתן לנו מדריך שהיה אדם נפלא, וטוב , אבל לא ממש ידע לשים גבולות ולהנהיג. אחר-כך, לא היינו כבר גרעין, בגרעין עשינו פעילויות אבל נוצר קשר עם חברי הקיבוץ. אחדים יצאו מכאן מסיבות רומנטיות  בני זוג מחוץ לקיבוץ. “

ייתכן, והטעויות שנעשו בקליטת הגרעין הארגנטינאי נחרטו עמוק ופצעו לתמיד את זיכרונה של יהודית, ואולי גם חלק מן החברים והחברות מהגרעין. שכן, היא חוזרת שוב ושוב אל הנושא: “נעשו טעויות בקליטה שלנו. לא לאפשר למישהו לעלות על גג הבית לתקן משהו, רק משום, שיש שם כבר חבר קיבוץ וותיק, שעובד שם, ואין צורך בשני חברים- זו ראייה לא גמישה.

חוסר הגמישות ניכר לא רק בקיבוץ, אלא גם בתרבות השומרית עוד בחו”ל: “עוד בארגנטינה קיבלנו החלטה – לא מתחתנים בחוץ לארץ! ולא לומדים באוניברסיטה בחו”ל!  כי מי שלומד שם ומקים משפחה, לא יגיע לארץ . היו חברים שברגע האחרון הלכו לאוניברסיטה בכל זאת, או לא עמדו בלחץ ההורים – ואז לא עלו עם הגרעין, אז אולי מתוך 120 איש עלינו 115. בכלל בשומר הצעיר היינו לא גמישים. פעם גרשנו חברה בארגנטינה, כי היא עשתה תלתלים. יש לי ביקורת על הנוקשות. צריך ללמוד, ולהבין מאין באים האנשים. מה הקשיים שלהם. מה צרכים שלהם. הפסדנו אנשים איכותיים עם סקרנות אינטלקטואלית, רצון לתרום, אנשים שמגדלים ילדים עם ערכים. אחד המשברים היה לינה משותפת”.

“מי האנשים כיום? – עירית ויוסף הולנברג, דבורה ששון – (מרדכי ששון) , פנינה ומנולו, שכנתי לא ארגנטינאית, אבל הייתה נשואה לארגנטינאי – חנה בוגומולסקי, והיא מרגישה ארגנטינאית, אסתר כהן , בעלה נפטר. חברים שלנו תרמו בהרבה תחומים. למשל, יוסף הולנברג ניהל את מפעל הכבלים בימי הזוהר שלו, ומוטל, בעלה של חנה החליף אותו אחר כך. דבורה ששוון למדה עבודה סוציאלית, ועבדה במקצוע שלה בקיבוצים אחרים, ואחר כך הייתה כאן מזכירת קיבוץ. גם אני הייתי מזכירת קיבוץ,  אני הקמתי גם אולפן,  ובבית ספר דרור. כשהחברות הוותיקות החלו להתקרב לגיל הפנסיה והיה קשה לעבוד בעבודות מסוימות, אסתר כהן הקימה, ופנינה ניהלה אחר כך  מפעל לא גדול של עבודות יד כדי שתהיה תעסוקה למבוגרות. עירית הולנברג למדה משהו בתחום השירותים ועסקה במתן שירותים באיכות טובה . ואני, כשנתיים אחרי שהייתי בקיבוץ ועבדתי בחקלאות אחרי זמן מה במסילות הייתי מורה ראשונה באולפן במסילות ללימוד עברית.”

כיום, חברי “הגרעין הארגנטינאי” נושאים בתוכם את שאלת הזהות הקיבוצית, השומרית, הציונית, הדרום אמריקאית. ייתכן שמי מהם ניסחו לעצמם תשובות, ייתכן שזהות חלק מהם מורכבת, ויש בה סתירות, וייתכן, שיש בתוכם עדיין גרעין של תודעת מהגר/ת. ייתכן, שככל שניתן היה להוציא את הנוער הזה מדרום אמריקה, אי -אפשר להוציא את דרום אמריקה מתוכם.  החיוך המסוים, והמבטא היפה של חברי הגרעין הארגנטינאי הם עדות שאי-אפשר לטעות בה, לכך שגם בגילאים מתקדמים, כשלרובם יש נכדים, הם רואים את עצמם, ואחרים רואים אותם כ”חברי גרעין” – הגרעין הארגנטינאי- צעירים לנצח.