חיפוש
Close this search box.

טקס זיכרון לחללים 2018

 
17-4-18
ציפורים על תייל שעל אחת הגדרות העוקפות את הקיבוץ.
ניגודיות בין השאיפה לחופש ולהיות במקום מסוגר: ישוב מסוגר, ארץ מסוגרת, רק ציפור הנפש יכולה להיות באמת חופשית, אם רק נדע לבחור בכך.
שותפות ברצון או מכוח הנסיבות בגורלה של מדינה בעלת היסטוריה קשה מנשוא.
השאיפה האישית לשלום, שיוויון, שמירת זכויות האדם ומדינת רווחה הולכת ומתפוגגת.
רשימת הנופלים מתארכת בהתמדה, עם או בלי מלחמה.
יום קשה, מלא כאב, מחשבותיי עם משפחות השכולות וגם עם כל אזרחי המדינה שבניהם ובנותיהם משרתים בצבא…..שאף אחד לא ידע עוד צער, אמן.”
כתבה: סוזאנה קוג’מן


טקסי יום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות טרור

ביום שלישי, 17 בחודש, בערב, הורד הדגל לחצי התורן, הודלק נר זיכרון בקיבוץ, ולאחר מכן הוזמן קהל הבאים לטקס להיכנס לתוך אולם הספורט.
בכניסה לאולם חילקו לנו בני ובנות הנוער פרחים, שאותם שמנו בתוך אגרטל זה או אחר, בשורת אגרטלים שהונחו מתחת לתמונות מוגדלות של אחד-עשר חיילים שנפלו במהלך שירותם צבאי בקרבות שונים.
יעל פירת’ תכננה את המעמד, כשהגדילה את צילומי התקריב של פני הנופלים, וביקשה להציב אותן על ההליכה לאורך תמונות מוגדלות על קנים גדולים וגבוהים, כשלרגלי הקנים מונחים האגרטלים, לבנים ופשוטים. כל הבאים לטקס חלפו על-פניהם של אלה שנשארו בני עשרים, או שלושים, כבר הרבה מאד זמן. זו לא הפעם הראשונה שהם חולפים על פניהם ובאקראי, או שלא באקראי בוחרים באגרטל זה או אחר, לשים בו את הפרח.
הפרחים באדום ולבן היו כל-כך יפים וכל-כך חיים, והפרחים האחרים, תקריבי הנופלים בתצלומי שחור -לבן, היו כל-כך יפים וכל-כך מתים.
הקהל התיישב באולם, מול אחד-עשר תצלומי התקריב. הם התבוננו בנו, הקהל, מתוך הצילומים, ולא שינו את מבטם לכל אורך הטקס: יהודה פפו, ישקה שניידר, מרדכי ליכטר, צבי שוסטר, דרור אשכנזי, רונן עבאדי, ישראל גרסיאני, יצחק (איציק) כץ, יעקוב קרמרסקי, יהודה בנארי, וצבי הורביץ יהי זיכרם ברוך.
אי-אפשר היה להסית מהם את המבט. הם המשיכו להתבונן בנו ואנו בהם. חלקם משירים מבט, וחלקם מפלחים אותנו, שולחים עיניים לאיזשהו מקום, שהוא לא כאן, לא עכשיו. הסרטונים המספרים על הצעירים הללו, כמו גם הטקס כולו, שטפו את האולם בצער שאין לו מילים, אבל יש לו פנים ושמות; אחד-עשר פנים ושמות, כל אחד נהרג במלחמה או בקרב או בחזית אחרת, ועל כולם נאמר: “נפלו”, ונפילתם מהדהדת באדמת הקיבוץ, והארץ כולה לתמיד.
באחד הסרטונים מספרת אחות, על אחיה שנפל מזמן, מזמן. המסך היה מפוצל- מחציתו תמונת האח שנפל, ומחציתו אחותו הנזכרת ומספרת. שני החצאים הללו הם שלם אחד של חיים שלובים במוות, של מקומם של המתים בתוך זהותם של החיים, ומשמעות חייהם/ חיינו של כולנו.
כל-כך בלט באותו סרטון, עד כמה הוא נשאר צעיר, ואחותו מעט התבגרה. הוא בחיוך קפוא, ואחותו- במבט שאין לו נחמה. הוא בשחור -לבן, והיא בכל הצבעים שהחיים צובעים את הזיכרון הנוראי, אבל האוהב ביותר.
לאחר הסרטונים, השירה והטקסטים, אמרה אורנית גורדון, מפיקת הטקס, כי הוא תם, והאולם התרוקן לאט, לאט, בשקט. אחד עשר תקריבים צעירים בשחור-לבן נותרו מאחורינו באולם, וכולנו איתם, יחד, אבל הם לגמרי לבד.
למחרת, יום רביעי, ה- 18 באפריל, התאספו לא רבים מחברי הקיבוץ לטקס הזיכרון בית העלמין. הטקס היה קצר, ומכובד, ונוכחות חיילים מהקיבוץ ומחוצה לו, לצד בני הנוער, הייתה חשובה למי שבאו לפקוד את הקברים. האווירה הייתה אישית. הנאספים שוב מתכנסים, כפי שנאמר בתחילת הטקס.

כתבה: דפנה בר

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן