ג’סיקה ועמית כהן הם משפחה חדשה שנקלטה בקיבוץ, והם בונים את ביתם בשכונת נחל הקיבוצים. בינתיים הם מתגוררים בתל יוסף, עם לונה, כלבת זאב צעירה שאותה הם קיבלו לפני מספר חודשים, “כולה אהבה.לונה שמה הכול במקום, כלומר, היא הפכה את הזוגיות הטרייה למשפחה שלמה” אומרת ג’סיקה (ג’סי), ומייד שולפת תמונות של לונה מהטלפון.
לג’סיקה קל יותר לספר על חייה בשפת אימה – אנגלית, ודבריה מתורגמים לעברית.
ג’סיקה אומרת: “אני שמחה שאנשים יכירו אותי דרך הסיפור שלי. נולדתי ביוסטון, טקסס. הורי היו שדרנים ברדיו, אבי היה שדרן בתחום מוסיקת- הקאנטרי ואמי במוסיקת רוק. כשהייתי עדיין בגיל צעיר הורי התגרשו, ואמי עברה לצפון, לפנסילבניה, קרוב לסבתא. אני ילדה יחידה, ואני גאה להיות מטקסס! הניסיון של הורי כשדרנים ברדיו נתן לי ביטחון בדיבור בציבור. הלכתי לתיכון לאמנות ולמגמת תיאטרון, והלכתי לאוניברסיטה לתיאטרון של מיוסיקל (אוניברסיטה שבה לומדים לשחק במחזות-זמר). הייתה לי הזדמנות לעבוד בדיסני-וורלד (Disney World). מניסיון זה, של עבודה בעולם הבידור למדתי, שחיי הבידור לא בשבילי, ומצאתי אוניברסיטה שבה למדתי הנדסת -אודיו (סאונד- sound). השלמתי את הלימודים שם, ועשיתי סטאז’ (התנסות) בסטודיו במשך שנתיים, ללא שכר. ואז קבלתי הזדמנות לעבוד בניו- אורלינס, בסטודיו ששילם לי על עבודתי, והייתי בניו- אורלינס כארבע שנים. זאת הייתה התקופה של ההתמודדות עם המפולת הכלכלית הגדולה. אחרי המפולת הכלכלית היה קשה מאוד להתקיים כסטודנטית, והייתי צריכה לקחת על עצמי עבודות נוספות כמו מלצרות. עבדתי במקומות שמתמקדים במוסיקה, ולפעמים הייתי מגיעה לזה שנתנו לי להיות די.ג’יי”.
“אני חוזרת לאחור: כשהייתי בערך בת 11 אמי חלתה בסרטן והיא השתתפה בטיפול ניסויי, שריפא אותה, ואיפשר לה להמשיך לחיות, אבל אחרי המחלה מצבה הדרדר, ועברתי שוב לגור איתה, על מנת לעזור לה; גם היה לי זמן להיות גם עם סבתא, שבינתיים התאלמנה.”
“ביליתי כך כמה שנים- מהבית עם אימא, לעבודה, לבית עם אימא , ולעבודה, הלוך ושוב. ויום אחד, בגיל העשרים ושבע, סבתא שלי שאלה אותי : ‘האם יש משהו שתתחרטי עליו, כשתסתכלי לאחור על חייך?’ עניתי: יש משהו: שלא עליתי לישראל”.
כנראה שזו הייתה נקודת מפנה בחייה של ג’סיקה. ייתכן, ואיזו משאלה להגר לישראל שוטטה לפעמים במחשבות שלה, ייתכן שג’סיקה ראתה בכך פנטזיה שלא אמורה להתגשם בפועל, אלא להישאר בלתי מושגת. הייתה זו סבתה, ששמה על השולחן את השאלה הקשה עד כאב: שאלת ההחמצה, שאותה כמובן רואים בבהירות רק בדיעבד, לעיתים, כשמאוחר מדי.
לבעלי המזל שבינינו, סבתא או סבא יכולים להיות לנו לנקודת מפנה בחיים, להאיר את עינינו, לתת לנו דחיפה קטנה אבל עוצמתית מהפינה שלתוכה צמצמנו את חיינו, ושבתוכה שכחנו לשאול שאלות נוקבות על עצמנו.
כנראה, שלא סתם ג’סי ציינה, שליוזמה הממשית הראשונה בחייה, להגיע לישראל קדמה שאלתה של סבתה. אם היו, או לא היו תהליכים נוספים שהניעו את ג’סיקה לכיוון ישראל, מה שחשוב לה הוא, שסבתא שלה הייתה גורם המפתח לשינוי משמעותי בחייה – להגר לישראל.
“ואז מצאתי את ‘תכנית מסע’, והצטרפתי. שלושה שבועות לפני שהייתי צריכה לנסוע לישראל, אמא שלי נפלה וסדקה את הגולגולת, וכמובן שפונתה לבית- חולים. אף פעם לא אשכח, איך שבוע לפני שהייתי צריכה לנסוע אמרתי לה שאני מבטלת את הנסיעה לישראל, ואז אימי, אמרה: ‘את עולה על המטוס!’ זה היה מאוד קשה לעזוב אותה. אבל נסעתי.”
“כשהגעתי לישראל השקעתי את עצמי בעבודת קהילה, ועבדתי בבית-ספר “תחכמוני”, כמסייעת למורה בשם שיפרה בנימין, וניהלתי קורס אנגלית בבניין של שיתוף הפעולה בין קליבלנד לבין בית שאן, עיר אחות. השתתפתי גם בתוכנית עם ילדים שהם פליטים בתל-אביב. לקחנו אותם לים, למשל. הייתי נחושה להתמקד בקהילה. רציתי להיות משמעותית והייתי אמורה להיות כאן שנה אחת בלבד, ורציתי לעשות זאת משמעותי”.
“בריאותה של אימי השתפרה, והיא עברה לגור יחד עם סבתא, שהייתה בודדה, וכך הן היו מאושרות יחד”.
“באותו זמן הכרתי את עמית, שהזמין אותי לקפה ערב אחד . הוא גר בבית- שאן ולמד אז לבחינות באוניברסיטת בן -גוריון לתעודת רואה חשבון, והכל קרה בו זמנית. עמית ואני התחלנו לצאת לדייטים באיטיות. באותו זמן, הידיעה שהבריאות של אימי משתפרת נתנה לי ביטחון, ועמית היה חבר טוב, תמיד הבין אותי, תמך. בסוף שנתי הראשונה בישראל החלטתי לעשות עלייה. זה היה ב2016. אז נסעתי חזרה לארה”ב, כי כשהגעתי לישראל, הייתה בידי רק מזוודה אחת. אמרתי למשפחה, שאני רוצה לעשות עלייה, ועמית הבטיח לחכות לי. קבלתי תמיכה משתי הנשים המשמעותיות בחיי והתחלתי תהליך עלייה, אושרתי בישראל, ועשיתי עלייה שלושה חדשים אחר כך בספטמבר 2016. “
“התיזמון היה מושלם, כי כשהייתי אמורה להתחיל ללמוד באולפן בחיפה, זה היה קרוב לאיפה שעמית עבד וגם הרכבת כבר החלה לפעול. האולפן היה קרוב לתחנת הרכבת. החוויות האלה גרמו לי להשתלב טוב בחיים החדשים שלי. בסוף האולפן, נסעתי ברכבת וחשבתי לי, איזו עבודה אני יכולה למצוא? ואז מצאתי מודעת-דרושים שעלתה בטלפון שלי, על עבודה שדרשה ניסיון במוסיקה. שלחתי מייל, וקבלתי הזמנה לראיון. שעתיים לאחר מכן כבר מצאתי את עבודתי בחברת היי- טק, שמתמחה במוסיקה לסרטים, ליד קיבוץ אפיקים בפארק אדיסון. אני עובדת שם כבר שנתיים וחצי, ולאחרונה קיבלתי קידום. כיום אני מנהלת תמיכה ותקשורת, תפקיד מדהים, אני אוהבת אותו, וזה הולך מתרחב בתחומים שונים. אני פוגשת אנשים מעניינים בכל יום”.
“עמית ואני נישאנו ב2018. עמית הציע לי נישואים בקיץ 2017. לקחנו טיול לוורשה והוא הפתיע אותי בלילה האחרון שם, והציע לי נישואין. כיום, המשפחה שלו היא כמו משפחה שלי, כולם ידעו שנינשא, זה היה ברור. התחתנו בחודש מאי בקיבוץ בית אלפא, ואמי לא יכלה לבוא, כי בינתיים היה לה עוד אירוע רפואי אבל חברים הגיעו. והיה מאוד יפה. לפני מספר חודשים קיבלנו כלבה, שמה לונה, זאבה שכולה אהבה, והיא, שמה הכול במקום, כל דבר נבנה יפה במשפחה הקטנה שלנו עם לונה.”
כששאלתי את ג’סיקה על המעבר הקרוב לקיבוץ, היא סיפרה: “כשהייתי תלמידה, אז בנוסף לבית ספר, הייתי גם במסגרת שבה למדו בשבתות על יהדות ועל ישראל. זה היה מוסד של יהודים רפורמים, ושם למדתי על קיבוצים. חשבתי לי, שזו תופעה מרתקת. וההזדמנות לחיות בקיבוץ אכן הגיעה”.
“הקהילה חשובה לנו, התחושה שלנו שמשכה את עמית ואותי דווקא למסילות הייתה, שהקהילתיות כאן יותר טובה, יותר מזמינה. אנחנו כבר מחכים לעבור לכאן”.
“בארה”ב, אימי וסבתי עדיין נהנות מאוד יחד. אימי פיתחה דמנציה. תקשורת בארבע עיניים קשה לה מאוד, אבל בטלפון היא ממש מצליחה, ואנחנו מדברות בטלפון כל יום. אני מתרגשת מאוד מכך, שכאשר הבית שלנו במסילות יהיה מוכן היא תבוא לכאן עם סבתי”.
החיים של ג’סיקה, לפי מה שניתן לקרא בסיפור, נחווים בשני מוקדים- בעמק המעיינות, עם עמית בחיר ליבה, ובבית של אמה וסבתא בצפון פנסילבניה. היא מדלגת בין שני המוקדים, וזה מרגיש שאהבתה מזינה וניזונה משני המוקדים. המרחק הגאוגרפי מקשה על ג’סיקה, אבל קושי זה איננו בא לידי ביטוי מפורש בסיפור, אלא במשפטים לאקוניים וכאילו אגביים, כמו ” ואמי לא יכלה לבוא (לחתונתה עם עמית), כי בינתיים היה לה עוד אירוע רפואי אבל חברים הגיעו”…על המרחק הגאוגרפי מגשרת שיחת טלפון יומיומית, שמנכיחה נוכחות משמעותית, של סבתא ואמא של ג’סי בחיי היומיום שלה.
את סוף הסיפור ג’סיקה מקדישה לשתי הנשים המשמעותיות בחייה, הרחוקות וקרובות כאחד, ולאפשרות ששני מוקדי חייה יתלכדו: “יום אחד, אם משהו יקרה לסבתא, אני אביא את אמי לחיות איתנו, אז אנחנו מתכננים את הבית במסילות עם מקום לאמי”.
