אבנר גלעד מאוד רצה לספר את סיפור חייו, וזאת משום שזו דרכו להשיב אהבה לעמק הזה, שמעניק לו שנים יפות של קירבה לטבע ולחיים בקיבוץ. דיבורו היה רצוף ומהיר ואני בקושי עמדתי בקצב ההקלדה של התלהבותו ממלאכת השזירה של חייו בחיי הקיבוץ והעמק בכלל.
גלעד מספר בגאווה: “אני מבניו הראשונים של מסילות. נולדתי חודש לפני עליית מסילות לקרקע. אני בין הילדים האחרונים שנולדו לחברי מסילות בנס ציונה והילד האחרון שנולד לפני שהקימו חומה ומגדל, חודש אחרי שנולדתי. איך הגעתי מנס ציונה לניר דוד, איני זוכר אבל יש סיפור על משוריין בריטי שהעביר אותנו. את שנותיי הראשונות חייתי עם שאר החברים בניר דוד, בבית בטון , עד שהעבירו אותנו למסילות.”
“הקיבוץ מזכרונותי הראשונים היה קטן יותר ממה שהוא כיום, כמובן– אין מדרכות, עצים קטנים. תמונה שחוזרת אלי הרבה פעמים: הייתי חולה והייתי באיזולציה (בידוד, כפי שהיה מקובל אז לעשות לילדים חולים, בכדי שלא ידביקו את הילדים האחרים בבית הילדים – ד.ב). לא הלכתי לבית הורי, ומקום הבידוד היה בקצה הקיבוץ. אחרי הצהריים כבר הייתי עם אמא שלי בבית התינוקות, ואני רואה משם עגלה עם פרדות ביום גשם. העגלה נסעה על הכביש ממסילות לניר דוד, והעגלון יושב עם פנים מוטות קדימה ועל הראש שלו יש שק . זה היה נגד הגשם. זו אחת התמונות שחוזרת אלי מדי פעם.”
סיפורו של אבנר הוא כמו פאזל שמורכב והולך מתמונות של סיטואציות, כולם שמחות, והמילה “נהדר” חוזרת על עצמה בתיאור שלהן. “כשגדלתי יותר, גן ילדים, כיתה א ילדות נהדרות, שכל כך נהניתי בה עד היום אני זוכר את הרגעים. אני זוכר את יום הניצחון של הצבא הרוסי על הנאצים. חילקו תווית מנייר בועות. היה טבוע בהן שער ברנדרבורג והכוכב האדום הסובייטי. אנחנו, הילדים, אספנו את זה מאנשים והתחרינו בינינו למי יש יותר.”
עוד תמונות. “היינו מתרוצצים בקיבוץ יחפים מלאי אבק ורק עם מכנסיים, בלי חולצה, כי אז חשבו, שהרבה שמש זה טוב לעור – קראו לזה ‘אמבטיות שמש’. היו לנו כמה עונות בשנה שהיוו בשבילנו שלב של התבגרות – למשל המכנסיים – גומי למעלה וגומי למטה לרגליים ושם אפשר להכניס אוצר ומלואו, למשל, אוכל שלא רצית לאכול, וכשהמטפלת הפנתה את הראש שמנו בפנים את האוכל שלא רצינו. אבל רצינו מאוד מכנסיים כמו של הגדולים, והיינו צריכים לחכות עד שיהיה הזמן המתאים, כלומר, עד שנהיה גדולים מספיק בכדי לקבל מכנסיים של גדולים, שהיו מכנסיים קצרים.”
“רצינו גם סנדלים תנכיים, והיינו צריכים לחכות לפסח בשביל לקבל סנדלים כמו שרצינו ואת המכנסיים הקצרים כמו שרצינו. אבל ביום שהיינו אמורים לקבל את אלה היה גשום, אז עמדנו בחוץ ונשפנו בכל הכוח, בשביל שהעננים ילכו, והשמש תצא אלינו, ונוכל ללבוש סוף,סוף, מכנסיים קצרים.
“הלינה המשותפת הייתה כר דשא להרפתקאות שונות ומשונות. בקיץ היו מוציאים את המיטות החוצה ולכל מיטה מתקן כילה – איך אפשר להירדם כשבחוץ חם, ועדיין חצי אור. המטפלת הייתה אומרת ‘לילה טוב לכולם’, והולכת. ואז היינו משתוללים ומתגנבים לסרטים שהיו מוקרנים אז באולם הגדול. ל’בית הסוכנות’ , שבו היינו ישנים היו חלונות בולטים כלפי מערב, ודרכם היינו יכולים לברוח מהמטפלת לכל אורכם, וזה היה מרגיז אותה, אבל אותנו זה מילא שימחה. במקלחת אחת המטפלות הייתה מעמידה אותנו בשורה, מסבנת ושוטפת אותנו, ומטפלת שנייה מנגבת. לפעמים המים קרים מדי ולעיתים חמים מדי. זה היה נהדר- צרחנו צחוקים, ושמחה. תמונה אחרונה מבית הסוכנות – חזרנו בסתיו מרחצה, מג’מעין התחתון. הג’מעין העמוק, נחל הקבוצים היום – זרם מאפיק אחד, מ-ליד הסחנה, עד קרוב למה שהיום הוא בניית שכונת נחל הקיבוצים. שם התפצל לשתי תעלות שהבריטים חפרו – תעלה אחת לכיוון דרום מזרח והשנייה ג’מעין תחתון לכיוון בית שאן. התעלה זרמה ממש בתוך בית שאן, ונשפכה מנחל חרוד מבית שאן. שם היינו מתרחצים. ערומים, בנות ובנים. באחד הסתווים חזרנו מג’מעין תחתון, נכנסים לבית הילדים ורואים לוח שחור וכתובה מילה אחת: “שלום”. הסבירו לנו – ‘מעכשיו סיימתם להיות גן, ומעכשיו אתם כיתה א’ והמילה הראשונה שתלמדו – שלום”.
אבנר מבקש לדלג על כמה שלבים בחייו ומגיע למלחמת השחרור: “במלחמת השחרור – הייתי ילד שגדל רק עם אמא שלו. אבא שלי היה בפלמ”ח ואחר- כך בצבא, ומעט מאוד היה בא הביתה, וגדלתי לבד על כל המשתמע מזה. היו שעות שהולכים לבית- ההורים, אבל אני, לפעמים, הייתי משחק עם הילדים האחרים. ממלחמת השחרור נחרטו בזיכרוני שלושה אירועים – אירוע ראשון – התקפה על טירת צבי. הדרך היחידה להעביר אספקה הייתה בידי הערבים. והייתה כוננות. הג’מעין התחתון היה גשר והערבים מיקשו אותו ופוצצו את הגשר. היה פיצוץ אדיר, כמו שאני זוכר, ואותנו הכניסו מתחת למיטות. אירוע שני שאני זוכר ממלחמת השחרור – העירקים הטילו פצצות על מסילות, הרסו כמה בתים, חבר קיבוץ נהרג, שניים נפצעו והלכנו לראות מה קרה. האירוע השלישי היה הפגזה של מסילות מהגלבוע. לא יודע מה האוייב מצא דווקא במסילות, בהנחה שהם כיוונו דווקא לכאן, ודייקו במטרות שאליהן כיוונו. זה קרה בזמן שהיינו אמורים לישון, אלא, שהיה חופש, ובחופשים לא היינו צריכים לישון , בשיגרה היינו ישנים מאחרי ארוחת- צהריים עד שעת ההקמה, כאמור, בחופש לא היה צריך לישון. ובשעות האלה, שמענו פגזים, רצנו מהר לתעלות חפירה, היו רבות בקיבוץ, וכעסו עלינו והביאו אותנו למקלט של בית הילדים”.
תמונה אחרת לגמרי, שהחזירה את אבנר לימים שלפני מלחמת השחרור נוגעת לבנייה של האסם, כפי שאבנר זוכר, בסביבות 1943-1945. מהאסם אפשר לראות את בית שאן, כי עדיין לא היו כל התמרים שיש היום. באחת החופשות אבי לקח אותי לראות את בניית האסם. היה מתקן של מכונת הבטון, מתקן על כבלים, שהיה מפעיל מנוף, שעולה עד לקומה עליונה, ועליו היו מעמיסים בטון. אבא הכניס אותי למעלית, העלה אותי במתקן, והראה לי את הסביבה של בית שאן מלמעלה ואת שדה נחום, כפרים ערביים מסביב.”
שמתי לב לכך, שאבנר ממעט עד כה בסיפורו במילות תואר, להוציא את המילה “נהדר”, כאמור, מדי-פעם. תיאוריו את הסיטואציות, שהוא מכנה “תמונות”, מילדות ועד מלחמת 1948 מסתפקים בהיצמדות למציאות המוחשית של מה שהיה, ומה עשו הוא וחבריו הילדים. התיאורים הללו מספיקים לאבנר, ואינן זקוקים להעצמה ולא לכוח חיצוני של מילים שיעבירו את השמחה ואת כל מה שנתפס אצל אבנר כ”נהדר”. התמונות מבקשות לדבר בעד עצמן, ומפליאות להדגים, איך כל תמונה שווה אלף מילים.
אבנר ממשיך: “אדלג אולי על התקופה של המוסד החינוכי בבית- אלפא, כי זה היה בית ספר עם ילדים לא רק ממסילות, אלא גם מבית- אלפא ומניר-דוד. כשהייתי בכיתה יב’ היה מבצע קדש ומאוד רצינו להגיע בגיוס לצנחנים, אבל היינו ילדים ולא גייסו אותנו עדיין, ומה שניתן היה לנו לעשות, זה לחפור תעלות בקיבוץ. אחר כך התגייסתי לצנחנים והיינו בתקופה הכי שקטה שהייתה בצה”ל, בין מלחמת קדש לששת הימים. “
“חודשיים לפני השחרור קרה לי מקרה שישפיע עלי. הייתי עם סיירת צנחנים ועשינו מסע גמלים לכיוון הר חורשה, גבול מצרים – ישראל, מערבית למצפה רמון. הייתי קשר, והיה לי מ”פ שמאוד אהבתי, בן יגור, והיה גם יאיר פלד. היו לנו הרבה שיחות. ביום השני למסע חוליות הוא החליט שהוא הולך לבד בין החוליות. בתוקף תפקידי כקשר, דיווחתי שראיתי שבצד המצרי עוקבים אחרינו כל הזמן. למחרת
חזרנו למקום שנקרא ביר חפיר. כלם הגיעו ויאיר לא חזר. הודעתי לחטיבה שיאיר לא חזר. כל הלילה חיפשנו אותו. למחרת מצאנו אותו הרוג. זה היה ההרוג הראשון שראיתי, וזה מאוד השפיע עלי”.
“אחרי הצבא עבדתי בגידולי שדה, וביוזמה שלי ניצלתי את זה שאבי היה רכז משק ועשינו מהפך – שינינו את סדרי ההשקייה והפכנו אותם לשדות עם השקייה מודרנית , שעד אז לא היתה במסילות.”
באופן שהפתיע אותי, אבנר עשה תפנית חדה בעלילה, הגיע למלחמת ששת הימים, ובניגוד לנרטיב הקולקטיבי, שבו כל כך הורגלנו, אמר שעבורו, לא הייתה מלחמה זו אירוע משמעותי, ולכן ביקש לא להתעכב עליה: “מלחמת ששת הימים, לא רוצה להתעכב עליה, כי לא עשינו כלום במילואים, וזה לא היה אירוע מכונן שעבר בחיי”.
עבורי זה היה משפט מכונן בהחלט, שמבטא את עוצמתו של הסיפור הפרטי, הסובייקטיבי, שיכול לסטות מהקו של הסיפור הקולקטיבי הלאומי, שמחייב אותנו לחשוב ולזכור בדרך מאוד מסוימת ואחידה מלחמות, ניצחונות וטראומות. אבנר לא ניסה לחתור תחת הנרטיב הלאומי המוטמע בנו. הוא פשוט ובכנות, מספר את הסיפור הפרטי שלו, שאיננו מחייב אלא ל-איך שהוא רואה את המציאות ואיך שהוא מעצב אותה מחדש בסיפור שלו.
אבנר ממשיך: “אחר כך, תוך כדי ששת הימים ביצענו את השינוי שאמרתי לך, לגבי שיטת ההשקיה.
בשנות השבעים למדתי בפקולטה לחקלאות, ברחובות, קורס מיוחד לבני משקים שהשתלב עם הקורסים של הפקולטה לחקלאות ועם דברים שמיועדים לריכוז במשק והעסיקו אותנו בחופשים, במשק בקיבוץ. הלימודים נמשכו שלוש וחצי שנים. למדנו גם בחופשים. המילואים במהלך מלחמת ההתשה הפריעו לנו. זה פגע בלימודים, ויש לי חורים בלימודים בגלל זה.”
למרות מה שאמר אבנר על מלמת ששת הימים, נראה שאחרי- הכל, כמו ישראלים-יהודים, קיבוצניקים לא מעטים, גם החיים של אבנר ארוגים במלחמות ישראל, ודמותו, שעוצבה עד היום משורגת בתוך הטראומות שמלחמות אלה מביאות לפתחם של מי שהשתתפו ומשתתפים בהן.
“מלחמת יום כיפור , אירוע שעד היום שאני נזכר בו אני ….לא יודע, אולי יגידו שיש לי הלם קרב, אבל השאיר על עקבות מאוד עמוקים. כגדוד סיור 134 עלינו לרמה בגיזרה המרכזית בין קצבייה וחושנייה ותל חזקה. שם לחמנו.
הגדוד שלנו, היה מורכב מטנקים ונגמשים, ולקח חלק בקרבות עקובים מדם, בעיקר הטנקיסטים, אבל ביום רביעי בלילה, יום רביעי בשבוע ויום רביעי למלחמה התכנסנו בתל חזקה וחטפנו פגז שפגע בנגמ”ש עם חברים שלי וחברים טובים נהרגו. במקרה שובצתי לצוות אחר, זה היה בחניון לילה, התחלו להכין ארוחת ערב והחלה הפגזה וכל אחד רץ לכלי רכב שהיה קרוב אליו. התפוצצה תחמושת ודלק בער. זה היה איום ונורא. אחר כך הייתה פריצה דרך חאן ערנבה (בין קונייטרה לדמשק שני ק”מ מהגבול) והכל היה מבוסס על דוקטרינה רוסית, כלומר, על מוצב קדמי מכפה עורפי, ועל יותר עורפי מכפה עוד יותר עורפי, וגם שם איבדנו חיילים, ונכנסנו למובלעת הסורית וישבנו שם. חיברתי לעצמי איזשהו חיבור על המלחמה שלי ברמת הגולן, שאותו לא פרסמתי מעולם”.
אבנר ביקש שאציג כאן א מה שכתב אז. ביקשתי ממנו לתת לי את ההעתק של מה שכתב, אבל הוא אמר, שמעולם לא העלה על הכתב את מה ש”כתב”, זה הכל נשאר בראש במשך כל השנים שעברו. כשאני כותבת את מה שמכתיב לי אבנר מזכרונו המדוייק, אני מרגישה, שלכבוד ייחשב לי הדבר, לפרסם את מה שהיה חבוי אצל אבנר ושמור מכוחו של כאב:
“לזכר חברי שנפלו במלחמת יוה”כ – עבר הקיץ, עבר שרב עוד מעט מגיע סתיו. פה ושם כבר מציצים ראשוני החצבים. ברקיע שמעל המטוס מושך שובל, פס לבן על הכחול מצייר הוא במכחול. הרמה, חלקה שחור אבני בזלת באפור, לצידי הנחלים ורוד לבן של הרדופים. אני עולה על הרמה, סביב שאון המלחמה, ריח קרב חום ומחנק ומעל ענן אבק. ירד הלילה, הקרב שתק, לאט שוקע האבק. הלבנה שבמרומים , אורה שופכת על הטרשים. אור חיוור, מלא צללים בממלכת רפאים. בשדה הקטל השחורים, שלדי פלדה מפוזרים . לכל שילדה ספור עצוב. חבר הלך ולא ישוב. ואנחנו הנשארים, גל עד הקמנו להולכים. בין עצי האלונים שמות חצבנו בסלעים. אם אתם כאן מטיילים , מבט הישירו בנופלים שנפלו עם כלי נשקם, אדמה רוותה דמם. עבר הקיץ, בא הסתיו, בשמים עב מול עב, פה ושם כבר מציצים פרחי לבן של חצבים. לזכרם. “
אבנר ממשיך במורשת הקרב שלו, שיותר ויותר מתברר, שהיא תופסת מקום משמעותי בכל מה שהוא מבקש לספר על עצמו, ומחברת אותו לישראליות: “יש שני אתרים של הגדוד שלנו ברמת הגולן. אחד הוא “הארז בנגמש”, ליד תל חזקה, עץ ארז נשתל בתוך הנגמש שקיבל פצצה.
אתר שני מול הכניסה לעין זיוון, שם זה גם כולל את כל השמות שחצובים בסלעים של כארבעים ההרוגים שלנו. כל המלחמה הזאת הייתה בשבילי אירוע מאוד קשה. ביום כיפור התגייסתי, ביום ראשון אחרי שהצטיידנו ירדנו לחוף כנרת, יש שם אקליפטוסים. הטנקיסטים של הגדוד רצו להילחם בחושנייה. בלילה כולם נכנסים לשקי שינה, חולצים נעליים, ובראש יש מחשבה- ‘כמו בששת הימים, נגמור עם זה תוך כמה השעות…’ באמצע הלילה התמקמה לא רחוק סוללת תותחים, כוחות לא שלנו החלו לירות על הסורים ולא ידענו. קפצנו , וכל החגור לא היה עלינו. מאז, יותר לא חלצתי נעליים בעת מלחמה. גם לא בלילה. חבר, שאחר כך נהרג – אמר לי – מעכשיו אתה ישן עם החגור, עם הנשק, עם הכל – שק שינה זה רק להתכסות. חשבתי כל הזמן – עוד מעט זה נגמר, ומצד שני המציאות והכל התהפך. הגיע יום רביעי – פריצה דרך חאן ערנבה. המציאות שמחוץ למלחמה הפסיקה להתקיים עבורי, התרכזנו רק בלחימה. אני משווה את זה לתחושה בסיטואציה שבה ישבתי בדקוטה לפני צניחה – מצד אחד זה לא נורמלי לצנוח, מצד שני אתה מתורגל ולא חשבתי על הבית ולא על כלום – רק על איך לבצע מה שצריך, דברים אחרים לא העסיקו אותי בכלל. כך עברה מלחמת יום כיפור, שהשאירה בי חותם עמוק מאוד וכל פעם שאני ברמת הגולן אני עוצר ליד הנגמש. זה השאיר בי סימנים. היו עוד מלחמות שהשתתפתי בהן אבל זה לא חשוב כל כך, לא באותו משקל”.
לא יודעת למה חשתי צורך לשאול את אבנר אם שמר על קשר עם משפחות חבריו שנהרגו. תשובתו הייתה ישירה עד כאב: “לא שמרתי על קשר – אין לי כוח לזה”.
“אחרי שהשתחררתי מיום כיפור וקצת נפצעתי שם, גם ההחלמה לא הייתה חד וחלק, אחרי המלחמה עוד עשינו מילואים ארוכים ברמת הגולן. מה אני אגיד לך, יום אחד נכנס לי זבוב לראש והחלטתי שהיות שלמדתי אני רוצה לעבוד במחקר וביקשתי ממוסדות המשק כאן שיאשרו לי לעבוד במחקר, זה יותר מעניין אותי מאשר לחשב כמה שיבולים כדאי לגדל. אישרו לי, והלכתי ל”חוות עדן”, שהייתה קיימת עוד מימי המנדט הבריטי. אנחנו הגדרנו עבודה ב”חוות עדן” כמחקר ועבודה שהם שלב בין מוסדות המחקר לבין חקלאות מעשית.
רוב העבודה ב”חוות עדן”- התנהלה בניסויים בשטח, וניתוח התוצאות, ולא בגנטיקה ובהכלאות ודברים כאלה. בזמני, התחנה הכניסה כמה דברים, שהיום חקלאים מתייחסים לזה מובן מאליו כמו זנים שונים של תירס מתוק, זני חיטה שונים, ודברים שהיו פרי המחקרים. בדקנו גידולים שאחר כך, בחלקם, הוחלט לא לגדל במשק, ממשפחת הקנביס, בשביל לעשות מזה תאית, כי היה חסר תאית. הגידול היה קרוב לכביש 90, ומשטרת ישראל היו עושים פשיטות ולוקחים דוגמיות ולא מצאו כלום, אבל זה גידול שלא יצא ממנו כלום, מסיבות שונות. ניסו לגדל חוחובה בתחנה, וגם זה ירד.”
“בחוות עדן ביליתי עשר שנים מאוד יפות. אחרי שנתיים בחוות עדן באו ממסילות ואמרו לי – ‘גמרת את הקדנציה כאן, ועכשיו תלך לגלגל כבלים במפעל. אבל קדנציה היא שלוש שנים!! אבל כשניסיתי למחות על כך שהקדנציה שלי נמשכה רק שנתיים, זה לא עזר. לא הייתה ברירה, והלכתי לעבוד בבית החרושת. היה רעש, ורואים כל הזמן את אותה חתיכת כביש מהחלון וזה לא היה בשבילי. אחרי שנה פנו אלי ממזכירות הקיבוץ – לך לארגן גרעין של הנוער העובד, נוער בסיכון, קרוב לשוליים. שנה שלמה הייתי קם בארבע בבקר לעבוד במפעל, ובשתיים בצהריים נוסע לרחובות לקבוצת נוער זו, וחוזר בשתיים בלילה לקיבוץ וחוזר חלילה.”
הגרעין הזה של בני הנוער, הלכו לציבעון ופנו אלי, שאהיה המדריך המלווה בציבעון. במהלך השנה נסעתי לציבעון לפעולות ושיחות. זה לא היה פשוט. הגרעינים לא מאותה שכבת גיל, הנערים והנערות עם תפיסות חיים שונות. אחר-כך לקחו אותי לקיבוץ נטור. האתגר היה להתמודד עם קיבוץ מתהווה ללא אמצעי ייצור, הכל בהתהוות, אוכלוסיה משני גרעיני נחל. צריך היה לגבש את האוכלוסיה כדי לבנות קיבוץ כלכלי וזה היה מאוד מאתגר, וצריך ללחוץ על הסוכנות היהודית והתנועה על מנת לתת להם אמצעי הייצור. היה צורך גם לתת להם את ההרגשה שהם עושים זאת ולא אתה, שאתה רק ברקע. אלה היו שלוש שנים מאתגרות מאוד ואז מהתנועה אמרו לי לסיים. נציגי קיבוץ נטור פנו אלי, הם רצו שאמשיך עוד שנה, אבל אני רציתי לפרוש בשיא. היום זה יישוב קהילתי, וכל אמצעי הייצור הופרטו. זה יישוב מעורב, חילוניים ודתיים. היום אני כמעט לא מבקר שם, זה רחוק, ככל שמתרחקים בזמן – הנושאים המשותפים נהיים לא רלוונטיים. זה נכון לכל מעגלי הקשרים, חוץ מאשר חברות במילואים.”
“אחרי שסיימתי עם נטור פניתי שוב לחזור ל’חוות עדן’ ועבדתי שם עשר שנים רצוף ונהניתי מאוד. זו הייתה תקופה שמאוד לימדה אותי גם יחסים בין אנשים, בייחוד עם הפועלים מבית- שאן, למדתי להבין שבן קיבוץ עם ‘האף למעלה’, צריך להכיר את האנשים קשי- היום, ולהתייחס אליהם בצורה אנושית, על-מנת שיעריכו אותי , ולא רק להיות מישהו שנותן להם פקודות, וחושב שהצליח. עד היום אני שומר על יחסים עם מי שעבדו איתי בחווה”.
“בשלב מסוים, באו אלי מרכז המשק ומזכיר קיבוץ ואמרו: ‘מונחת החלטה בקיבוץ, שעוברים להפרטת מזון, אבל לא יכולים כבר שנה שלמה לבצע זאת כי אין מי שיעשה זאת – אתה מוכן?” אמרתי “כן”, ועשיתי זאת, ועמדתי בלוח זמנים. ועד היום, יש אנשים ש’שמים לי גיבנת על הראש’, כי הגבלתי חברים, והם, מן הסתם, לא אהבו את זה. הצבתי את ההפרטה ואז חיפשתי עבודה ונהייתי התמחירן בקיבוץ עד 2014″.
“אספר קצת חיים פרטיים. אני חי עם הגר 60 שנה, יש לנו חמישה ילדים, אף אחד לא פה לצערי, ושלושה- עשר נכדים. קשה לאסוף את כולם. “יש לי שלושה חתנים עירקים – כל אחד יותר טוב מהשני.
אני אוהב מאוד ספורט, ושיחקתי כדורסל במסגרת ‘חור בגרב’. בכל יום ראשון, משחקים איזה שעה וחצי כדורסל, חוטפים מכות וחוזרים הביתה מאושרים. בסביבות גיל חמישים שמתי לב, שהצעירים כבר פחות רוצים אותי בקבוצה, אני פחות רץ, פחות קולע לסל, ואז החלטתי שאני עובר לרכב על אופני הרים. ההתחלה הייתה מאוד קשה. הייתי רוכב אחה”צ נגד הרוח. בהתחלה, הק”מ הראשון הוציא לי את הנשמה, וכך הוספתי עד ק”מ, ועוד ק”מ. עד היום אני עוסק בזה.
יש לי שני בנים שרצים, אחד מהם רץ את כל שביל ישראל. יש להם קבוצת ריצה. היו לי כל מני שיאים, וגם נפילות ופציעות, רכבתי עד כוכב הירדן וחזרה.”
“אחרי השחרור ממילואים, ב1994, יכולתי עוד לתרום, והתנדבתי למג”ב בתפקיד שוטר מתנדב. עברתי קורס קצינים, ושרתתי 20 שנה עד שהם גרעו אותי בגיל שכבר לא יכלו עוד להחזיק אותי.”
אבנר, שמחובר בעבותות של אהבה לעמק, מכריז: “עכשיו כל מני התרשמויות שלי מהעמק”. ושוב עולה המילה “נהדר”. “העמק הוא נהדר. כשעובדים בשדה רואים את השינוי של האור בין הבוקר לבין אחה”צ, וכשרוכבים על אופניים אחרי הצהריים רואים יותר טוב, את הגוון היותר כתום של האור, את הצללים, בין הקנים הקצוצים של החיטה והקומביינים. זה נותן לך ממד לחיים. אתה רואה את החיות מתכנסות ללילה, או תנים שיוצאים לחיי הלילה שלהם. כשעובדים בבית החרושת – לא רואים את כל זה. אם אני רוכב על אופניים על אותו מסלול הלוך וחזור, מכל כיוון זה נראה אחרת וזה עולם מקסים וגם בחורף, הכול ירוק , פרחים, שמים כחולים, מזג אוויר נעים, כל השיחים בצד. בקיץ, קוצים, שיחים מלאי אבק וליד זה הירוק של השדות המושקים, וזה מושך אותי, תוך כדי האתגר הגופני לרכב עוד קצת ועוד קצת.”
