צילה גביש (69) הסכימה לפגוש אותי. נכנסתי לביתה שעוצב מחדש לפני כשנה, והציע מרחב מרווח, ורעננות. אבל, לצד העיצוב המודרני, האווירה הקיבוצניקית של תחילת הדרך, לא עזבה את הבית. שמונים שנים התבייתו בכל סדק בקיר.
וככה גם צילה. השיחה איתה חשפה בפני אישה, שפועלת עם פנים אל העתיד, חותרת לשינויים, ועם-זאת, דרכה מוארת על-ידי הערכים הקיבוצניקים “של פעם”, ועל-ידי אמונה עזה בקהילתיות. צילה פועלת, ללא מנוח, למען התפתחות של תחום ההתמחות שלה, חינוך הגיל הרך, מתוך שאיפה להטמיע בילדים את הטוב שבסביבה הקיבוצית, שבחלקו מאיים להיעלם, ולקחת מהם את המגע עם עבודת שדה, עם סודות המטבח בחדר האוכל הקיבוצי, ועוד.
ביקשתי מצילה להתחיל לספר על עצמה. לא פעם כתבתי באתר זה, כי תחילתו של סיפור, שאדם מספר על עצמו, היא תמצית תעודת הזהות שלו. כל הסיפור מקופל, באופן גלוי, מודע, וברור יותר, או באופן סמוי, ופחות מודע, בתוך מה שבוחר אדם לפתוח בו את סיפורו. צילה החלה לספר על היותה גננת במשך שנים רבות. לאורך הסיפור, בכל פעם שביקשתי ללמוד על תחומים אחרים בחייה של צילה, היא סיפרה לאקונית, שהיא שרה בחבורת הזמר, שהיא ילידת קיבוץ יקום, ושהיא הגיעה למסילות רק לאחר שנישאה לשאול, ב1974, וחזרה מייד לדבר על החינוך לגיל הרך: “זה מה שאני יודעת לעשות”. בלי משים, מצאתי את עצמי שואלת אותה שאלות הקשורות לתחום זה, שהוא, כפי הנראה, חלק הארי של זהותה של צילה גביש, והוא שמנחה את חייה ואת המשמעות שהיא מוצאת בהם.
“הייתי גננת, זה היה ברור לגמרי לאיזה כיוון אני הולכת, וזה עזר לי בקליטה במסילות. ישר התקבלתי להיות גננת, זה היה מובן מאליו, כי תמיד צריך גננות, וקיבוץ העדיף שהגננת תהיה מתוכו, ולא גננות בשכר רגיל מבחוץ. עבדתי הרבה שנים, וכבר הרבה שנים אני מלמדת גננות. בתקופה שעבדתי כגננת, למשרד החינוך לא הייתה משמעות גדולה בקיבוצים, כלומר, לא התערבו לנו בשום דבר, הפיקוח כמעט לא הורגש. היינו עצמאים.”
שאלתי את צילה, מה מאפיין, או מגדיר בעיניה, את החינוך הקיבוצי לגיל הרך, מחינוך אחר, שאיננו קיבוצי.
“כשאומרים חינוך קיבוצי לגיל הרך, אני לא יודעת למה בדיוק מתכוונים, כי אני עובדת לפי גישה של חינוך בילדות מוקדמת כמכלול חיים. זו לא, בהכרח, “הגישה הקיבוצית” המשותפת לכלל הקיבוצים. את הגישה של “ילדות מוקדמת כמכלול חיים” פיתחה מלכה מס, מקיבוץ שדה אליהו. עשרות שנים עבדתי לפי שיטה זו, שבה אני מאמינה עד היום. עבדתי עם מלכה, ואני גם שותפה לפיתוחה של השיטה, אבל היא לא “הוכתרה”, היא לא קיבלה חותמת רשמית של הממסד החינוכי, של “זה החינוך של הגן הקיבוצי”. לכן, כשאומרים לי “חינוך בגן הקיבוצי”, לא ברור לי למה מתכוונים”.
השאלה המתבקשת הבאה הייתה – מה זה אומר, “הילדות כמכלול חיים”?
צילה פורסת הסבר הוליסטי, שלוקח בחשבון את מכלול הסביבות שבתוכן ילד חי, ומתייחס לכל הסביבות הללו בפעילות היומיומית בגיל הרך: “בבסיס הראייה של החיים כמכלול – הילד שחי במשפחה, שחי בתוך קהילה, בתוך סביבה כלשהי, ובתוך תרבות כוללת של אותה סביבה – הגן איננו יכול להיות בועה. הגן שואב חוויות ולמידה מתוך דיאלוג עם הסביבה הפיסית, עם הטבע, וגם עם הסביבה התרבותית- אנושית. במקרה של הקהילה שלנו מדובר בסביבה של קיבוץ, שיש בה את הסביבה הפיסית הייחודית, את הקשר עם הטבע, ואת התרבות- סדרי עדיפות של ערכים, נוהגים, הרגלים קהילתיים ופרטיים. כשמלכה הס פיתחה את שיטת החינוך של החיים כמכלול, היא לא הייתה מודעת, בתחילת דרכה, לאיזשהו ביסוס התאורטי, שהוגים חברתיים ואנשי חינוך אקדמיים יספקו מאוחר יותר לשיטה זו. רק בהמשך, לאורך זמן, בעבודה המשותפת שלנו, מצאנו בתאוריות החינוך שהתפתחו גיבוי, או הצדקה ל”חיים כמכלול”.
שאלתי את צילה מהם ההדגשים שמייחדים את שיטת החינוך הזו משיטות אחרות, איך ההדגשים האלה באים לידי ביטוי בפועל בהתנהלות היומיומית בגן?
“כמו שאמרתי, בפעוטונים ובגנים שעובדים על-פי הגישה יש דגש על היחסים שהילדים יוצרים עם הסביבה הפיסית, האנושית, תרבותית, בתיווך הצוותים החינוכיים. מכאן נובעת למשל ההחלטה על הטיול היומי. הטיול הוא לא רק בשביל לחלץ עצמות, ולתת לילדים קצת לזוז, אלא הולכים לטייל גם, כי זה מקום משמעותי למוטיבציה של הילדים לשחק ולעבוד בחצר גרוטאות, בחוץ. הטיול הוא אפשרות לחלץ עצמות, אבל הוא גם הזדמנות ומקור ליצור שיחות. גננות שעובדות בשיטה זו מעודדות את השיחות האלה, ומפנות את תשומת הלב של הילדים לסביבה, לכל מה שיש בה, טבע, טרקטור, טווס שחוצה את הכביש, מכשור לעבודה חקלאית או לעבודה אחרת שאותה מבצעים בקיבוץ. מעבר למה שהילד חווה עם משפחתו, יש חוויות משותפות עם כלל הקבוצה. חצר הגרוטאות גם-כן מושפעת מזה.
ביקשתי מצילה לשמוע על קסמה של חצר הגרוטאות, מושג שלא שמעתי בחיי, עד שהגעתי לקיבוץ. עבורי, כמי שגדלתי בעיר, “חצר הגרוטאות” היה מושג מסתורי, מסקרן, ובעיקר – לא ברור. צילה פתחה בפני עולם חברתי-פסיכולוגי ותרבותי מרתק, כשדיברה על חצר הגרוטאות.
“הרעיון של חצר גרוטאות הוא רעיון מקורי שצמח בשדה אליהו, ומלכה הס היא זו שהצמיחה את הרעיון. זו חצר גרוטאות אמיתית. הפריטים אינם צעצועים, אלא באמת פריטים שנוצרו עבור חיי המבוגרים בתחומים של מקצועות שונים, ואין להם דורש, והם נמסרים לחצר לילדים. מדובר בפריטים ובחומרים מהחיים האמיתיים, שמזמינים את הילדים להשתחרר מסדר הדברים המוכר, הסטאנדרטי, והמקובל, ומזמין לעשייה וליוזמה חקרנית ואסתטית אמנותית וחברתית שלהם. הילדים בונים בעזרת החומרים והפריטים הללו כל מה שעולה על ליבם ובדמיונם. הילדים מעצבים מחדש את המציאות , כי, למשל, רכיב שהיה שייך לרכב, יהיה כעת, ביוזמת הילדים רכיב שתפקידו אחר לגמרי. הילדים מוזמנים לחבר בין חומרים ופריטים שלא היה ביניהם חיבור קודם לכן, בשימושם המקורי. הסדר החברתי משתנה, ההיגיון של החומר והפריט משתנה ומקבל משמעות חדשה ופונקציה חדשה. בעצם, אחת מגולות הכותרת של חצר הגרוטאות, שמצדיקה את קיומה היא, שחצר זו היא הפוכה ממה שיש בגן, זה מרחב אחר לגמרי. הגן וחצר הגרוטאות הם סביבות מנוגדות ומשלימות וזה נותן הכי הרבה לילדים”.
“גננות מתקשות ביישום של חצר גרוטאות, כי צריך לזה כושר פיסי וכושר אינטלקטואלי וזה דורש גם רגש, גמישות מחשבתית, והקשבה לילדים ושחרור הראייה האסתטית של הילדים, וזה קשה. בחצר הגרוטאות אין לכפות על הילדים תבניות ומבנים המקובלים בחברה. לנו המבוגרים יותר נוח בסביבה מובנית – לכל פעילות הזמן, המקום והציוד שלה, יש חלוקה מאוד ברורה בין שייך ולא שייך, וכך מתנהל פנים הגן- וחשוב מאוד שגן מתנהל ככה, כי זה נותן לילדים תנאים להתמצאות וביטחון. אבל בחצר, כל פריט יכול להיות בכל מקום, במשולב עם כל חומר וחפץ, אין שייך ולא שייך, אלא אם כן, הילד בנה והחליט מה שייך למה. את זה קשה למבוגרים לקבל. גננת צריכה לעשות שינוי תודעתי כשיוצאים לחצר. צריך לדעת להתאים את עקרונות חצר הגרוטאות גם לגילאים שונים החל מפעוטון. זה אותם עקרונות , אבל יישום שונה לכל גיל, והדיוק הוא שונה. חשוב לדייק ביישום חצר הגרוטאות, כך שיפתח את הילדים”.
“זו פדגוגיה הוליסטית, ולכן זה קשור למכלול החיים. פדגוגיה הוליסטית היא לא הפדגוגיה המקובלת בארץ. הפדגוגיה של משרד החינוך היא של כל מני מרכיבים בחינוך, שאינם מקושרים בהכרח למכלול החיים. במשרד החינוך כל הזמן משנים את השיטה. גישה הוליסטית איננה משתנה כל העת, אלא מתפתחת כך, שלכל גיל יהיה יישום שונה של עקרונותיה של התפיסה. כל חוליה במהלך היום נשענת על אותם העקרונות ואת זה קשה לשמור וליישם, כי צריך לעשות בחירות בתוך הקווים המנחים הכלליים. צריך לחשוב על חומרים שעוזרים ללמידה של הילד בכל גיל”.
שאלתי את צילה, האם הפדגוגיה של “החיים כמכלול”, לדעתה, מצליחה להצמיח ילדים שיש להם חינוך “טוב” במונחי התפיסה. צילה, שרווית ניסיון בהתמודדות עם השאלה, כמו חיכתה לה, אבל לא מאוד אוהבת את השאלה:
“שואלים אותנו הרבה, האם הפדגוגיה שלנו הצמיחה ילדים “מוצלחים” יותר. אי אפשר לענות על שאלה כזאת, כי יש עוד גורמים המשפיעים על כל ילד. גם האישיות של ילד, נטיות הלב שלו, ומרכיבים נוספים משפיעים על מי שהוא גדל להיות ואיך הוא גדל. נקודת המוצא צריכה להיות אחרת – בשנים הללו, של ילדות מוקדמת – המטרה היא לשאוף להבין יותר את הילדים ולדייק את הפדגוגיה. כי אנחנו תמיד נפספס, תמיד! מה שאיננו יודעים – נגלה עוד שנתיים, ומה שחשבנו שאנחנו יודעים – יתברר אולי כלא טוב, ופדגוגיה זה מסע אינסופי, אבל אסור לבזבז את הזמן של הילדים, כי ילדות יש פעם אחת. זה צריך כל הזמן לעבוד, ללמוד מטעויות ולדייק את פדגוגיה במסע שלא נגמר. צריך לעבוד קשה, ולא לשאול, האם הצלחנו להצמיח ילדים “מוצלחים” יותר על-פי קריטריונים כאלה ואחרים.
פתאום התחשק לי לשאול את צילה- “איזה סיפור ילדים את אוהבת?”
צילה חשבה רגע, קצת מופתעת מהשאלה, אבל בכל-זאת הייתה לה תשובה: “ויהי ערב”, גירסה עברית על פי המקור של אנדרסן. צילה ציטטה מן הספר בעל-פה: “בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים, שט ירח עגול ובהיר, חרש חרש טייל ודומם הסתכל, ביער, פרדס ובניר. ולמטה, למטה, בין כרם וגן, ראה בית יפה וקטן” .
(כריכת הספר “ויהי ערב”)
האם את חשה, שיש משהו שמשתנה בילדים לאורך השנים?
“זו ההורות שמאוד השתנתה, ואני מרחמת על ההורים. יש הרבה פחות ביטחון הורי. חוסר הביטחון ההורי מועצם ומשוכפל בקצב מהיר, בהשפעת הרשתות החברתיות והתקשורת. כל הזמן מדברים על גבולות, אבל כל הזמן יש חוסר בהירות לגבי מהם הגבולות בין ילדים למבוגרים, מה תפקידי המבוגר, ומה תפקיד הילד? יש יותר ויותר דגש על הצד הקוגניטיבי בתפיסות הורות, והרבה פחות על ההיבט הרגשי. אנחנו יכולים לראות למשל, ילדים כבר בכיתה א’ ובבקר הם עוד מקבלים את השוקו שלהם בבקבוק עם פיטמה, או שעוד מנגבים להם את הישבן, או ילד בן ארבע מסתובב בשעות אחה”צ , עם מוצץ. דברים כאלה, שאני וגננות רואות מסביבנו, מהווים חוסר איזון בין התהליכים ההתפתחותיים לבין הריטואלים, ה”טקסים” הינקותיים של הילדים. הורים לא תמיד מבינים את הקושי. רוצים לפנק את הילד, עם שוקו בבקבוק עם פיטמה, יוצרים בלבול גדול. ויש עוד דבר- בגלל שהסביבה נעשית סוערת וטכנולוגית, הילדים פחות באים במגע עם העולם האמיתי, עם האדמה ועם הצומח, ואין להם חצרות , כי יש יותר דשא סינטטי, לאו דווקא מדובר בקיבוץ. דשא סינטטי, אני מדברת על גדר גבוהה, כי אסור שיראו את הילדים. אז הילדים לא נמצאים במספיק מגע עם הסביבה, כי הם לא רואים מה קורה מחוץ לגבלות הגן, הילדים נכנסים לגן בסביבה עירונית וגם במושבים, והם לא רואים מה קורה בחוץ ויש ערים שגם ביטלו את ארגזי החול, בטענה שהילדים יחטפו, השד יודע אילו מחלות. יש גם המון תהליכים שבעבר התרחשו לנגד העיניים – היינו הולכים עם ילדים לשדה, והקומביין, שבעבר הוציא את תפוחי האדמה מהשדה, זה היה משהו שממש ראינו. היום מן טנק ענק סגור, נוסע הלוך וחזור, אוכל את השדה והולך. אין אפשרות לראות את מה שעושים בשדה. חשוב מאוד שילדים יראו את החיים האמיתיים, יצרו מגע, וייצרו קשר עם אנשים. כיום זה קורה הרבה פחות, כי לא נותנים לילדים להיכנס לתוך המטבח, לנגריה, למכבסה, מטעמי חשש של ביטוח, שיקרה משהו לילדים. בעבר, אנחנו הלכנו עם הילדים באופן חפשי וקבוע לכל המקומות הללו, שכיום אסור להיכנס אליהם. כיום רק במקומות בודדים נותנים לילדים להיכנס.”
שאלתי את צילה על התפקיד החדש שלה, יו”ר החינוך בקיבוץ”, והכותרת של התפקיד הצחיקה אותה. “עמדות ניהול זה לא בשבילי. אני אוהבת את התחומים שבהם אפשר לחשוב אחרת ולשחק עם רעיונות. אני לא עם נטייה ניהולית, אני בהיבטים המעשיים של לחשוב איך לעשות, אז במובן הזה, זה חדש בשבילי, ואני צריכה ללמוד סטטוס אחר עכשיו ,ומצד שני גם להיכנס לתחומים שאינני מכירה, בעיקר חינוך חברתי, ולנסות לחשוב קדימה, לאתר נושאים שחשוב שההנהלה המורחבת תטפל בהם, ללכת צעדים קדימה, אז את זה אני לומדת. הכי חשוב שיהיו אנשים שאכפת להם. שמוכנים לעשות. לחיות מנוכרים ביישוב קטן, בחברה יותר סגורה, זה קשה מאוד.”
“אני נוטה לעסוק בעיקר, בפדגוגיה שלנו. אני עוסקת בתחומים שבזמנו כשעבדתי עם מלכה לא עסקנו בזה. כיום אני יכולה להיות יותר גמישה עם גננות שרוצות לעשות דברים יותר מפתיעים ועמוקים. “
שאלתי על הילדים שלה ושל שאול, וצילה סיפרה, שוב לאקונית, כי “כל ארבעת ילדי חיים בתל- אביב. הריחוק הגאוגרפי מכביד. הנכדים מגיעים הנה, לגדולים אין רכב, ורובם עובדים ביום שישי. הצעיר ביותר בן 32 “.
האם את רואה שחורות בחינוך הגיל הרך, או שאת אופטימית?
“מאחר ואני עוסקת בחינוך אז אני אופטימית. את המשבר הכלכלי שקרה בקיבוץ, אני חיה בצורה קצת אחרת מהמקובל. עצם זה, שאני מתיישבת באוטו, וחלק מן הימים בשבוע אני מחוץ למסילות, אז אני לא חווה את הקושי באופן מוחלט, כי אני עסוקה בדברים שמעניינים אותי. מערכת החינוך פה מאוד נרגעה לאחר טלטלות ובעיות שאיתן היא נאלצה להתמודד. אז החוויה שלי היא טובה בסך הכל, הקליטה מתחילה לזוז, וזה הכי חשוב, אז אני אופטימית, לא מיואשת. אני רוצה שתהיה כאן מערכת חינוך טובה, בעלת ייחודיות, שתהיה לה תעודת זהות ולא עוד שיכפול של מה שאחרים עושים ושתהיה מקצועית ובשביל זה אנחנו משקיעים מאמצים. אני מקווה, שבעוד שלוש שנים נהיה במקום מקצועי עוד יותר טוב. זה תהליך, וצריך אורך רוח, אבל זה לא ייעשה מעצמו, ובשביל זה צריך לעבוד קשה, שתהיה מערכת ששווה להשתייך אליה עם הערכה עצמית. זו מטרתי, ונראה איך אנחנו עושים את זה. בכמה החודשים שחלפו, כבר אני רואה שיפור, אין מה להשוות למה שהיה לפני כמה חודשים, אבל בשביל לתחזק, ולהצמיח צריך לעבוד ולא לנוח על זרי הדפנה.
יש לי אנרגיות כי אני לומדת הרבה מהגננות, יש לי פרטנרים. שיטת החיים כמכלול ובתוכה חצר הגרוטאות דורשות מגננות את האומץ להתחיל לחשוב מחדש וזה דורש נכונות. הרבה פעמים אני אומרת להן דברים הפוכים ממה שהן למדו והתרגלו, וזה לא קל. אבל הן שותפות, וזה נותן עוצמה ומוטיבציה”.
