טרי בנאור- חיים במקרה
“קוראים לי טרי בנאור. כל החיים שלי נראים לי חיים של טעויות ללא כוונה, דברים שקורים במקרה, בצורה ספונטנית.” הצהרת הפתיחה של טרי בנאור מתמצתת את התנהלות חייה, בעיניה. כאשר אדם מתחיל את סיפור חייו ברעיון הגרעין שמתמצת את האפיון של מהלך חייו, לרוב, הסיפור שיפרוס בהמשך יסתובב סביב אותו גרעין.
נולדתי בארה”ב, לוס אנג’לס, ביחד עם מדינת ישראל, הקדמתי אותה בכמה חודשים, וכל מי שלא מבין מה זה אומר, אם מגיעים ממדינה אחרת עם שפה אחרת, עד גיל 12, יש אפשרות למחוק את המבטא; אבל אני, כמו אבא אבן, כמו גולדה מאיר, הגעתי מאוחר יותר. גדלתי בלוס אנג’לס ובגיל 18 עזבתי את העיר כדי ללמוד בברקלי, ליד סן פרנסיסקו, באוניברסיטה, בשנות בשישים התוססות של ימי ההיפים, וסיימתי תואר ראשון.”
שאלה: “היית היפית?”
טרי: “מה זה היפית בשבילך?”
“זו הייתה תקופה קצרה ומיוחדת, שלא חזרה על עצמה, כאשר ארבע חמש שנים הייתה תנועה מאוד חזקה מבחינה פוליטית, שהצליחה למצוא קשר והבנה עם התקשורת כדי (א). לקדם זכויות האדם, בעיקר לאפרו-אמריקאים, ו- (ב). להפסיק את הלוחמה של האמריקאים בווייטנאם. זכיתי לראות את הנחיתה של אפולו על הירח, והתיאור של ניל ארמסטרונג על הירח, בקיבוץ מסילות, בטלוויזיה היחידה שהייתה אז, שעמדה על בימת המועדון, בשחור- לבן. “
ניל ארמסטרונג על הירח.
טרי ממשיכה: “עשיתי טיול באירופה חצי שנה, ולכן הגעתי לישראל בטעות, לא באופן מתוכנן, תוך כדי טיול, באפריל 1969. אז למה בטעות? גדלתי במשפחה יהודייה חילונית, אבל ברור שחגגנו את החגים. בתחילת מלחמת ששת הימים, הייתי כבר בברקלי, ולמראית עיני ראיתי ותפסתי את המצב כך, שהישראלים התקיפו את הערבים במלחמה לא מוצדקת. אמי צלצלה להודיע לי, שהורי קנו שטר חוב של ישראל בסכום של 100 דולר, בשביל לתמוך בישראל. אמרתי לאימי, שאני לא מעוניינת בדבר, כי לדעתי ישראל הם התוקפים”. מייד הטילה טרי לתוך הפיסקה את ההומור העצמי הציני, שהפך לסימן ההיכר שלה, עבור כל מי שמכיר אותה: (“אל תדאגו, לקחתי את הכסף בחזרה, כמה שנים אחרי זה, כשהתאפשר….”). לא, אין הכרח לכתוב את ההערה הזאת בסוגריים מבחינה לשונית, אבל טרי אמרה: “תכתבי בסוגריים”, וצייתי מייד.
“הצטרפתי לאולפן של מסילות, לא שהייתי ציונית, ולא שמאוד רציתי ללמוד עברית, אבל הסתבר ,שמי שבא כמתנדב לקיבוץ, והולך לאולפן ללמוד, עובד רק ארבע שעות, ולא שש…” למי שעוד לא התרגל/ה, אין טרי בלי הומור-ציני, בעיקר הומור עצמי.
הסיפור של טרי ייחודי גם בשל החשיבות שהיא נותנת לצורה, ולא רק לתוכן שלו. טרי הכתיבה לי “פיסקה חדשה”, “שורה חדשה”. ייתכן שזו המורה שבה, ייתכן שזה צורך של שליטה בסיפור שלה על חייה, ואולי חשוב שניקח אוויר בין פיסקה, לפיסקה, ולא נמהר לקרא את כל מהלך החיים כמקשה אחת.
“האולפן במסילות היה רב לאומי, מכל מקום. הצלחתי לשפר את הספרדית והצרפתית שלי, אבל לא את העברית. האמת האמיתית, היום אני יודעת שבאתי לקיבוץ, כי כבר מגיל צעיר התעניינתי והאמנתי בסוציאליזם, ובנוסף, בבית כנסת רפורמי. ראינו הרבה סרטים שחור לבן של ריקודי הורה בקיבוצים בליווי אקורדיון.”
“כמעט סיימתי את האולפן וכמעט נשארתי בארץ, אבל פתאום הרגשתי שאני חייבת ללכת, ושוב, באופן די ספונטני, המשכתי את הטיול שלי באירופה עוד כמה חודשים. התאהבתי בספרד, ומאוד רציתי להישאר, אבל נגמר לי הכסף, וחיפשתי עבודה כמורה לאנגלית, אבל אנגלית לא הייתה ממש השפה השמישה הבינלאומית אז, אלא צרפתית.”
“חזרתי לארה”ב לאיזה שנה וחצי, התלבטתי עם עצמי ואז החלטתי לעלות ארצה עם 400 דולר נטו! זה הכול! התקבלתי לתואר שני באוניברסיטה בירושלים, ולפני תחילת שנת הלימודים, עבדתי בקיבוץ כמתנדבת ופגשתי את יואב, בגלל שהיה לו מזגן בחדר…”
“מאוד אהבתי לגור בירושלים. לא סיימתי את הלימודים כי מה שלמדתי, לא בדיוק מה שרציתי. יואב ואני התחתנו בסוף 1972, ויצאנו לירח דבר באירופה לכמה חודשים טובים. “
“חזרנו לקיבוץ. שוב בצורה פתאומית, כשנגמר הכסף שלנו באירופה החלטנו לנסוע לארה”ב, כדי שיואב יכיר את החברים והמשפחה שלי. לא היינו אז חברי קיבוץ. הגענו לארה”ב באוגוסט 1973 ושנינו התחלנו לעבוד. חזרנו למסילות עם פרי, ומאז לא עברנו לגור במקום אחר. “
“להזכיר לכם, אני לא הייתי ציונית וגם משפחתי לא, אבל במשך השנים, ג’ואל אחי וג’ניפר עלו לארץ, ובאו לפה, למסילות. בשנת 1996, גם הורי הגיעו לישראל. “
“מאז אני במסילות. התחלתי לעבוד בגן עם צילה גביש, וממנה לקחתי הרבה מאוד, אבל לא ידעתי שאני הולכת להיות מורה לאנגלית. “
“בלי להגזים, ב30 באוגוסט פנו אלי בוועדת חינוך להיות מורה לאנגלית, כי נזכרו שלא הייתה מורה לכיתות ה, ו-ו’. ברור לי שידעתי אנגלית, אבל ברור לי שלא ידעתי איך ללמד. אבל, איכשהו הצלחתי בגלל הספרים ועזרה של רוזי מקיבוץ בית אלפא. הסוכנות שלחה אותי ללמוד, לעשות הסבה מקצועית למורה לאנגלית. “
“מאז ספטמבר 1977 אני מורה לאנגלית, חוץ משנתיים שהייתי מזכירת קיבוץ, בין 1987-1989. במשך השנים האלו נולדו לי עוד 3 ילדים אחרי פרי– אדווה, מיכאל ושלומית, וכמעט כולם פה במרחק של חמש דקות. זה תענוג. יש לנו נכדים, שהתפקיד של סבתא וסבא דורש לא מעט פנאי. “
“שוב בצורה מאוד ספונטנית, לא מתוכננת, נכנסתי למקצוע של ההוראה באהבה ובכיף. ההתחלה לא הייתה קלה. במשך השנים הייתי גם מחנכת, והתעמקתי בהוראה של תלמידים עם קשיי למידה ושנים רבות הייתי מנחה של מורים לאנגלית בכל אזור הצפון, בכל המגזרים. עברתי השתלמויות למורים לאנגלית בתחומים שונים של הוראת המקצוע. עד היום הזה אני מלמדת; היום בחצי מישרה באורט פסגות (דתי, בית שאן). אני פשוט אוהבת להיות עם הצעירים, כי הם לא מדברים על המחלות שלהם.”
טרי הקפידה על סיפור קצר, שבו היא שקלה את חשיבותו של כל משפט, ומשפט לתיאור מסלול חייה.
הסיום של טרי לסיפור: “עד היום הזה, אינני מסתכלת אחורה בצער על ההחלטות שלי ולא הייתי מחליפה את מקומי הגאוגרפי במקום אחר.”
