דבורה ששון: “לא היה כלום. והיינו מאושרים”
דבורה ששון נולדה בבואנוס איירס, עלתה לישראל ב1957, והיא חלק מהגרעין הארגנטינאי שהגיע לקיבוץ מסילות ב1957-8 במטרה של גרעין השלמה. דבורה השתייכה לפלוגה הראשונה של הגרעין שהיגרה לארץ.
דבורה מספרת: “היה רגע, שבשכבת הגיל שלנו בגרעין בחרו שליחים. בחרו אותי לנסוע לקוריינטס, מקום, שבו למעשה התגוררו אז גר עירית מהקיבוץ, מנולו, ואצי’קו, חבר שכבר לא חי. אז אמרתי – ‘אתם שולחים אותי ל”סוף העולם”, ויש לי אבא לבד. אולי תשלחו אותי למקום שאוכל ממנו להגיע לאבא יותר בקלות?!’ הם התעקשו. אמרו לי, ששם צריך להקים גרעין של התנועה, אז הלכתי על-פי צו בתנועה. כשפגשתי שם את איצקו, שבא מבית הרוס עד היסוד, אבל היה בחור עם יכולות גבוהות, אמרתי לו, שבבואנוס איירס הוא יוכל להתפתח, יותר מאשר כאן, במקום של פריפריה. שלחתי אותו לבואנוס- איירס, ומצאתי לו שם בית.”
התחנה הראשונה בסיפור חייה של דבורה הוא הגרעין הארגנטינאי בתנועת “השומר הצעיר”. מיד לאחר שפתחתי קובץ חדש במחשב, ונדרכתי להקשיב לסיפור, שימלא את המסך הלבן בחייה של דבורה, היא צעדה בצעד בוטח ומובן מאליו, מבחינתה, לתוך חברותה בגרעין.
כיוון, שתחילתו של סיפור חיים, שאדם מספר על עצמו היא מעין “תעודת הזהות” שלו, יכולתי להבין, שלמרות שדבורה עברה דברים רבים בחייה הלא קצרים, הרי שהחברות הפעילה בגרעין הארגנטינאי של “השומר הצעיר” היא חלק בולט, ומשמעותי ב-איך שדבורה תופסת את עצמה, ובאופן, שבו היא בוחרת להציג את עצמה בפנינו. זה מאפיין גם חברים נוספים מהגרעין הארגנטינאי, שאיתם אני משוחחת. כמי שהגיעה לקיבוץ לפני כשנה וחצי, כאשר החברים הארגנטינאים מספרים לי הקיבוץ בעברו, ועל עצמם, הם עדיין חברי גרעין, שכן, סיפורם מסתובב סביב היותם חברים בו וסביב הגעתם למסילות במסגרתו.
אם יש מקום שבו דבורה ששון צועדת צעדים בטוחים, יהיה זה סיפורה המתגלגל סביב הגרעין הארגנטינאי, במציאות שבה כיום, רגליה מעט בוגדות בה, והיא מתקשה לצעוד פיסית, אל מחוץ לבית.
במהלך הראיון דבורה מודאגת כל הזמן: “אני קופצת מעניין לעניין ועושה לך ‘בלגן’ בסיפור. מדי פעם היא חוזרת על טענה זו כלפי עצמה, ןמחפשת בפני תגובה סלחנית כלפיה. ואני מנסה להרגיע, לא תמיד הצלחה יתרה, ולומר לדבורה, שאין סיפור מבולגן- יש לכל סיפור את הסדר הפנימי שלו. לכל סיפור יש את אותו סדר והגיון פרטי משלו, שאינו מוכתב על-ידי כרונולוגיה של תאריכים, אלא מוכתב על-ידי כרונולוגיה של הזיכרון הסובייקטיבי, האסוציאציות האישיות הנלוות אליו, ועל-ידי הלב. זו האמת של כל סיפור, וזה היופי שבו.
בישיבה מול המחשב, אחרי סיומו של הראיון, מתחיל הקונפליקט שלי, כמי שמאזינה לסיפורים בהתרגשות, בהעברת הסיפור כפי שסופר, אוטנטי ואישי, עם הסדר הספציפי של מי שסיפר אותו, אל מול הצורך לערוך אותו, עריכה חודרנית וחצופה, על-מנת שקוראים יוכלו להבין אותו. לקונפליקט הזה אין פתרון. סיפור החיים של כל אחד ואחת, כפי שהוא מפורסם היכן שמפורסם, הוא יצירה משותפת, של המספר/ת ושל הכותב/ת והעורך/ת אותו, בטרם הוא נחשף בפני כל העולם. לטוב, ולרע. ברית דמים בין המספר/ת לבין מי שמאזין/ה לו.
בשנות החמישים הייתה ארגנטינה תחת שלטונו של הרודן חואן דומינגו פרון, שהודח משלטונו ב1955, וחזר לתקופת שלטון קצרה נוספת ב1973. פרון ביקש לבצע מהפכה חברתית. דבורה הייתה עדיין בארגנטינה עד 1957: “במהפכה של פרון הייתי שם, ותפסו אותי פעם-אחת שוטרים של המשטר ברחוב, כי הלכתי ברחוב בזמן שהוטל סגר, ושלחו אותי הביתה, למזלי. בפעם השנייה, כשנסעתי לעיר צ’אקו, בשליחות התנועה, ישבתי בנמל, בשביל לעבור לצ’אקו, והיה לי ספר ביד. פתאום הגיעה משטרה ושוב אמרו לי שיש הסגר?! חיכיתי למעבורת, והם רצו לראות אם אני באמת עולה על המעבורת, כפי שסיפרתי להם. במשטר של פרון ה”שומר הצעיר” היה לא לגיטימי. והיו יהודים שהיו מלשינים למשטר על חברים ב”שומר הצעיר.”
פרון, שגייס לטובתו את תנועת הפועלים בארגנטינה, והם היו נאמנים לו, לא התכוון, להעניק חופש ביטוי וחופש פעולה לתנועות פועלים שלא הצטרפו לרעיונות שלו שלשלב בין ליברליזם קפיטליסטי לבין, כביכול, סוציאליזם, מה גם שאם התנועות הללו כוללות לאום שאיננו שייך ללאום הארגנטינאי, הרי שהרודן לא ראה בו חלק לגיטימי מן המהפכה הפרוניסטית.
דבורה ממשיכה: ” בקיץ היינו נשלחים מטעם התנועה, בכל קיץ, לעיירת הקיץ סן פרננדו, (פרבר במרחק של כ-30 קילומטרים ממרכז בואנוס איירס – ד.ב). לא ידענו שאנחנו נמצאים כל קיץ בעיירה, שבה גם אייכמן היה”.
“כל הזמן חיפשו אותי מהמשטרה של פרון. לימים, כשנסעתי לארגנטינה כבר עם בתי הגדולה הם זימנו אותי לשאול למה עזבתי את ארגנטינה שנים לפני כן. מאז התשאול הזה, חזרתי לארגנטינה רק כעבור עשר שנים”.
בגילוי- לב מספרת דבורה על המעבר לחיים במסילות: “פחדנו מחיי קיבוץ, לא היינו מוכנים. היו בינינו חברים, שירדו בחזרה לארגנטינה וחלק עזבו למקומות אחרים בארץ. נסענו עם טרקטור למטעים וחברה שאלה אותי – ‘תגידי , כל הזמן רק טרקטור ומטעים?! לא יהיה משהו אחר?!’ יחד עם תלונות מהסוג הזה, בכל-זאת אנשים ממש רבו על לעבוד. אנשים רצו לעבוד בכל מני דברים ורבו על עבודת בנייה, על לעבוד כאחיות. אנשים רצו מאוד לעבוד, אבל במקצועות מסוימים שהתאימו להם. הגיוס עצמו מטעם הקיבוץ לא היה ערוך לזה. אנחנו הגענו לכרן כ”השלמה” ולכן היו צריכים אותנו לעבדה בהתאם לצרכי הקיבוץ. היו בינינו בעלי מקצוע, בעלי 20-21, ולא נתנו להם לעבוד במה שרצו. זה היה קשה. היינו עדיין זרים. למדנו עברית. הלכנו למטעים לקטוף במסיק זיתים – וחברה אחת אומרת בעברית תקינה מדי: “קדרו השמים”! כולנו התפוצצנו מצחוק. היינו יחד, היינו עושים מסיבות. יחד עם החברים שכבר עזבו. לפעמים הם הצטרפו למסיבות שלנו.”
“הייתי בין הראשונות שהתחתנו- בדיוק לפני 62 שנים! היינו שלושה זוגות. זוג אחד ועוד אחד מתוך זוג כבר לא בחיים. הייתה חתונה משותפת. הכול היה משותף! חתונה מאוד יפה. הייתה טבעת אחת לכולם. אחד מתחת לחופה, אחד הבחורים צעק לרב – ‘זה לא זהב! תבדוק טוב’. הייתה מסיבה בברכה, מאוד יפה, לשלושת הזוגות, ובן הזוג שיהפוך לבעלי היה אחד השחקנים הראשיים. הייתה לי דודה מהשואה, והיא באה מרחוק לחופה. אבל בקיבוץ של השומר הצעיר לא עשו חופות מסורתיות על-פי הדת. גם לא הייתה עוגה. הדודה שלי הייתה בשוק! לא היה כלום. והיינו מאושרים“.
המשפט הזה, “לא היה כלום. והיינו מאושרים” מוצא את דרכו לליבי ומתמקם במרכזו. חשבתי לעצמי, על האור שמשפט כזה שופך על החיים ולתוך הנפש. בתרבות, במקום, ובזמן שבהם אני ואחרים התבגרנו, לא נוכל לומר משפט כזה. לחלק לא מבוטל מאתנו תמיד יש יותר מדי, ולא בטוח שאנחנו יודעים להיות מאושרים. זו אמירה קלישאתית, אבל לקלישאות יש מקום של כנות מכאיבה בחיים שלנו.
נחזור לחתונה המשותפת: “אחרי כחודשיים עשו לכל הקיבוץ מסיבה וגם בעלי שיחק שם. הייתי באלף תפקידים. רציתי לעבוד בשדה, כי זו הייתה הגשמה. מאוחר יותר הלכתי לעבודה סוציאלית. הייתה שיחת קיבוץ וכמעט הרג אותי חבר, בשל הלהט האידאולוגי – ‘מה זה עבודה צווארון לבן. אם את הולכת ללמוד – מי יעבוד בשדה?!’ הקמתי את מערך עבודה סוציאלית בקיבוץ. כעובדת סוציאלית עבדתי במרחביה. ” לא היה קל להשלים את הלימודים. נאלצתי ללמוד שישה ימים בשבוע.
“קראו לי לישיבה בעניין לינה משפחתית. מזכירות הקיבוץ הארצי. שנות השמונים. יעקב חזן אמר: ‘את צריכה לעשות הכול, כדי שהקיבוץ (מרחביה) יהיה נגד לינה משפחתית’. אני לא הסכמתי – אני בתפקיד עובדת סוציאלית, בקיבוץ מרחביה, אני לא אכפה דברים, אני בעד אנשים ותפקידי לשפר את רווחתם האישית בקהילה. קיבוץ מרחביה היה הקיבוץ של מאיר יערי, ממנהיגי התנועה. יערי נזף בי , ככה כשהיינו שנינו על המדרכה, לא בישיבה מסודרת: ‘שלא תחשבי לך, שלא טיפלנו בפרט’. הוא היה מסכן כל-כך בעיני, כי נתנו לאחרים, כמוני, ולא לו, תפקידים קשים לטיפול, שהקיבוץ לא יכול לטפל בהם. “
“הייתי מזכירת קיבוץ שלוש פעמים. פעם אחת – אחרי מלחמת יום כיפור. בפעם הראשונה כמזכירת קיבוץ שאלתי את עצמי – איזה כלים יש לי להיות מזכירת קיבוץ?! להיות רק נחמדה ולחייך ולרצות את כולם?! באה אלי מישהי מהקיבוץ בטענה: ‘הבת שלי מסתובבת עם מתנדב, לא יהודי, ונכנסה להריון, ואנחנו רוצים שהיא תעשה הפלה!’ האם באה אלי להתייעץ, האם להסכים שהבת תשאיר את התינוק או לעמוד על-כך, שתעשה הפלה. ואני הייתי בהלם שבאו אלי עם זה. אמרתי , שאני לא יכולה להחליט ולא לייעץ – ההחלטה היא של הבת, ושל הבת בלבד, וההורים צריכים לבחור אם לתמוך בה או לא.
כמזכירת קיבוץ לא היו לי כלים להתמודד עם כאלה עניינים. “
שאלתי את דבורה איך הגיעה ללימודי עבודה סוציאלית? “ראיתי בעיתןן פרסום של קורס לעבודה סוציאלית. הלכתי. היו עלי לחצים קשים, שלא לצאת ללמוד ולעבוד עבודה של ‘צווארון לבן’, וחוץ מזה התפיסה הייתה שעובדים סוציאלים, זה לאנשים מסכנים – ואנחנו לא מסכנים! היה חשש מהדימוי הקהילה שבה יש עובדת סוציאלית. זה הגיע לשיחת קיבוץ ושם – סוף ,סוף אישרו לי לצאת ללמוד עבודה סוציאלית. טובה עריף הייתה אחת המדריכות שלי – כעובדת סוציאלית שנכנסת לקיבוץ. קראה לה חברה, ו’שטפה’ אותה – על כך שהיא תמוכת בי, בכך שאני מתלמדת להיות עובדת סוציאלית. אחר כך, אותה חברה הייתה הראשונה לבוא לקבל עזרה סוציאלית. ככה, הקיבוץ קיבל לאט, לאט, את נחיצותה של עובדת סוציאלית בקהילה.”
“אחר כך נכנסתי לבית השיטה – קיבוץ גדול חזק, אנשים היו פתוחים, יש אפילו שיר שכתבו עלי. כל כך יפה עבדתי שם. היה קשה. בעיות קשות של אנשים שהיו הומואים ולא העזו להגיד. בבית השיטה נתנו דרך ותמיכה, פתחו את האפשרויות לעבוד ולעזור לאנשים. יש לי זיכרון של חוויה טובה משם.
אחר כך עבדתי ב”הזורע” – קיבוץ של ייקים – הם התנגדו לעובדת סוציאלית, כי אצלם הכול היה מושלם ובסדר… עשיתי היכרות – אספתי את כל בעלי התפקידים – אמרתי שיש תופעה, שכל הצעירים כל כך שומרים על הוותיקים, וזה לא היה בכל הקיבוצים. אבל אין שום דבר בקיבוץ לקשישים חוץ ממרפאה. ניסיתי למצוא למה הצעירים מתאמצים כל-כך לשמור על בריאות הקשישים, אבל מצד אחר, אין שירותים חברתיים עבור הקשישים ובנוסף לכך, הצעירים מונעים מהם להיפגש איתי. מהר מאוד הבנתי – הצעירים נוהגים כך בגלל שהם שמרו אז על כספי על הפיצויים מגרמניה. בסופו של דבר, הוקם שם מערך מצוין עבור קשישים, לא רק של רפואה אלא של תמיכה בכל מובן. את הלב נתתי להם.”
נראה שתפקידה כעובדת סוציאלית מגדיר במידה רבה את אישיותה של דבורה, שבמהלך הראיון עמה התקשר אליה אדם, שאיננו חבר קיבוץ לדבריה, וביקש להיוועץ בה ולקבל את עזרתה. דבורה סיפרה, שהיא משוחחת עם אותו אדם ועוזרת לו לצאת ממשבר שהוא נתון בו. שאלתי אותה על תפקידים נוספים שמילאה בקיבוץ. “מהשדה, שמאוד אהבתי, לקחו אותי לבשל, כי חסרו שם ידיים. לא אהבתי את זה, כי זה לא היה עבודה של שדה, וגם כי זו הייתה ‘עבודה של נשים’ על-פי הסטראוטיפ, ואני לא אהבתי להיות במקום הזה של עובדת ב’עבודה של נשים”. אבל עשיתי, בכל-זאת, מה שיכולתי. עשיתי אוכל של ארגנטינה. משם הלכתי להיות מחסנאית של בגדים. זה לא היה בשבילי, אבל, שוב, עשיתי מה שיכולתי בשביל שיהיה בסדר. הכנסתי בבגדים שיטה – “שיטת הקבוצות”. עזרו לי שתי בחורות מהקיבוץ הארצי. אמרתי בקיבוץ- בואו ניקח אותו התקציב שיש לנו, ונחלק אותו אחרת – בגדים יותר יקרים – קבוצה א’, ובגדים פחות יקרים – קבוצה ב’. הבגדים יחולקו כך, שיהיו גם כמה פריטים שיתנו מחוץ לקבוצת הבגדים שיחולקו, בהתאם לצרכים של מי שמקבל בגדים. רציתי להשתית שוויון אמיתי בתחום שהייתי מופקדת עליו. למשל, נשים שהיו בהריון ורצו לקבל חלוקים, רציתי לתת להן את החלוקים בשל המצב המיוחד שלהן, מבלי שיצטרכו לוותר על בגד אחר בתמורה. אבל, אני רוצה לומר, שהשוויון הוא דו פרצופי. היו, באמת נשים בהריון, ואחרי לידה, שרצו חלוקים – אבל כאשר קיבלו חלוק – הן הוכרחו לוותר על חולצה או על משהו אחר. וזה קרה, כי נכנסה חברה שהתנגדה לתת חלוקים לאותן נשים, עד שהבת שלה ילדה. או אז היא פתאום הגיעה עם חלוק שהבת שלה כן קיבלה. היה קשה לשמור על שוויון. עכשיו יש סיפורים שמצחיקים אותי, אבל אז תפסתי את זה קשה כי היו פה ושם אנשים ששיקרו בכדי לקבל יותר. אני מעדיפה כנות. הם היו צריכים פשוט לבוא ולומר שהם זקוקים ליותר.
“הייתי בוועדת תרבות. עשיתי קבלת שבת לכל הקיבוץ. זה היה נהדר. במלחמת יוה”כ נפלו חברים. התחילו להיות שולחנות ריקים וככה זה נגמר. בשלב מסוים יצאתי ללמוד גישור ומשאבי אנוש. סיימתי את הלימודים. ואז יצא מכרז ניהול המחלקה של שירותים חברתיים בעמק יזרעאל ומגידו – היו שם אנשים בעלי תואר שני ודוקטורים שהתחרו מולי על המכרז, ולא האמנתי שאקבל את התפקיד של הניהול. באחד הימים, כשהתכוננתי לצאת עם מרדכי מהבית, קיבלתי טלפון מבחור בשם אלי שאמר לי – כולם מתקשרים לשאול אם עברו את דרישות המכרז, או לא, ורק את לא מתקשרת. הוא אמר – את התקבלת במקום הראשון, אבל תוכלי לנהל את המחלקה בתנאי שתעשי תואר ואנחנו נממן את הלימודים. הגבתי – מה אני צריכה את זה בגיל 50 ומשהו?! – עכשיו אני אעשה פסיכומטרי?! מרדכי אמר לי – “ומה תפסידי?!” – הלכתי לחבר קיבוץ וביקשתי ממנו להכין אותי לפסיכומטרי בשני מקצועות שבהם לא הייתי טובה מספיק. החבר חנן – לא חי יותר. זה היה מבחן בטכניון. הגעתי למבחן וכולם צעירים ואני כמו סבתא של כולם. היה שם אפילו עוד נבחן ממסילות. קבלתי ציון גבוה ופניתי לתואר, ואחרי שנה ראשונה קיבלתי הצטיינות. הסטודנט ממסילות ושאל – מה את עושה כאן? – אמרתי לו – תישאר ותראה! – וקבלתי הצטיינות. אני אוהבת ללמוד. כל שנה אחרי שסיימתי את תפקיד הניהול, הלכתי ללמוד. יום אחד”, נזכרת דבורה בתמונה אחת יוצאת דופן בחייה, “הייתי בבניין כל בו שלום בתל-אביב. מצאתי שם אדם, המושיט יד לנדבות. הוא היה אדם שהכרתי מארגנטינה.”
דבורה עוצרת לרגע, כי שאלתי אותה איך היא רואה את ההשפעה של פרשת הסנאיסטים על מרדכי ששון, האיש שלה מן הגרעין המצרי (ישנן כתבות ייחודיות בנושא -בתוך לשונית ההיסטוריה של הקיבוץ). היא מתבוננת באיש שלה, היושב בסלון, ואומרת: ” מרדכי סבל מאוד מפרשת הסנאיסטים . הוא היה שומע קריאות “בוגד” כלפיו מחברי קיבוץ, כי הוא הסכים עם הסנאיסטים. והוא אמר מה שחשב בגלוי ובאומץ. נורא סובל עד היום. הוא לא שוכח.”
החזרתי את דבורה לתחילת הסיפור, למקום שבו דבורה סיפרה, שאבא שלה נשאר לבדו. ביקשתי לדעת מה קרה לאימה. דבורה היססה, ואמרה, שמעדיפה לא לדבר על כך. שתקנו ממש לשבריר רגע, שבו לא הספקתי לחשוב לעצמי מה לומר עכשיו, ואז דבורה סיפרה בעיניים מתלחלחות: “כשהייתי בת 10 אמי נפטרה. נשארתי עם אחי ואחותי שאחר-כך נישאו, ונשארתי עם אבא. נורא רצינו שיתחתן. אבא שלי עשה לי את המוות עם “השומר הצעיר”. אמא הייתה דתיה. כשהיא נפטרה, הוא נעשה דתי והלכתי לתנועת “בני עקיבא”. זה היה מול “השומר הצעיר”. הלכתי פעם אחת לקן של “השומר הצעיר”, לראות מה עושים שם, ומצא חן בעיני. ורציתי ללכת ל”שומר הצעיר”. אבא שלי ממש כעס. וזה עוד היה מול בית הכנסת. הלכתי ל”שומר הצעיר”, וזה נכנס לי לדם. היינו הולכים עם מכנסים קצרים – ואל תשאלי מה היה! יום אחד היה שבת. אני ישבתי ליד השולחן שם, בקצה, אבא ישב שם ואחי היה וגם אחותי. והיה שבת. ואבא אמר: ‘היום את לא הולכת’! – ‘אני הולכת!’ – ‘את לא הולכת!’. והוא נתן לי “זץ”, והפינה של השולחן נכנסה לי בעין והיה דם. אחי אמר – במקרים כאלה שמים בשר חי על הפציעה המדממת. אחי הלך וקנה בשר חי, ושם לי על העין, ואני הלכתי לקן. אבא שלי לקח את מפתחות הבית ולא יכולתי להיכנס הביתה. ישנתי במקום של הכביסה, בכל מקום שמצאתי, לאיזו תקופה.”
בסופה של השיחה, סיפרה דבורה על כמה קשיי בריאות שהיא, וגם מרדכי סובלים מהם, והוסיפה קריאה שקטה, שבאזני נשמעה כמו זעקה רועמת: “אני קשישה, וקצת קשה עם הבריאות, אבל יש לי עוד מה לתת. צריך לאפשר לקשישים שרוצים בכך, לקחת יותר חלק פעיל בחיי הקיבוץ. אני לא יכולה לעבוד בגד”ש, אבל יכולה, למשל, להיות בוועדה כלשהי. הרגליים בוגדות בי, אבל הראש עובד”.
