גדי נויברט

מרץ 2018

מצאתי אותו באותה פינה פנימית, מתחת לנקודה המוארת, אותה פינה שבה הוא נמצא כבר שנים. רוכן, כפי הנראה באותה התנוחה, על אותו כרסם במסגרייה, שנענה לו על בסיס היכרות אינטימית, של חולקי -סודות של שנים. זה הרגיש כמו תמונה מתוך אגדות האחים גרים.

מבלי להיענות להצעה להצטרף לכוס הקפה של גדי, התיישבתי על כיסא קטן והקשבתי. כשהוא חייך, פתאום ראיתי את החיוך של ביתו ניבט מפניו. אותו חיוך.

גדי נויברט הוא דור הבנים של מייסדי הקיבוץ, והשיחה איתו, תהיה סנונית ראשונה בסדרת ראיונות של כמה שיותר חברים, שידברו את עצמם בקיבוץ.

לא היו לי שאלות מוכנות מראש בשיחה עם גדי. לא היו נושאים שמוכרחים לדבר עליהם ולא נושאים שאסור לדבר עליהם. לא יצאו משם קלישאות על הקיבוץ של פעם לעומת כיום.

זהו תחילתו של מסע אחר חיפוש הסיפור האישי, שהוא זה שמעצב את המציאות. מרכיבי הסיפור הם, כל מה שהיושב או היושבת מולי מספרים. הכל מתקבל. אנחנו מדברים את המציאות. גדי נויברט חורט, משרטט, חותך, מכרסם ושוב חורט אותה במכונות שלו, חברותיו הנאמנות הרבה, הרבה שנים.

היו שם ארבע עיניים, ארבע אוזניים, שני כיסאות, כוס אחת -קפה שחור , וסקרנות.

“את המסגרייה בנו, להערכתי, כשהייתי בערך בן עשר. היום אני בן שבעים ושבע וקצת”. לצבא התגייסתי ליחידה מובחרת. כעבור שנה נפצעתי פציעה קשה בראש, ולאחר ההחלמה נאמר לי שלא אוכל לעבוד בעבודת שדה. הייתי חייב לעבוד במקום מקורה. הציעו לי להיכנס ולעבוד במסגרייה. עשינו מה שאמרו לנו לעשות. איפה ששלחו אותך לעבוד – שם עבדת! אז נכנסתי למסגרייה, ולמדתי בעצמי את העבודה.

גדי הסביר, ששטח המסגרייה היה יותר גדול, וכיום הוא מחולק לשלושה חלקים: המוסך, המסגרייה, ושטח המסגרייה של הגד”ש, שבו עובד מסגר של הגד”ש ושם מוחזק הציוד הייחודי לגד”ש.

גדי לא נשמע מאוכזב מכך, ששטח המסגרייה צומצם לאורך הזמן, והפך לפינה קטנה. ההיפך. נראה היה, שהפינה הזאת היא חלקת אלוהים האינטימית שלו, שבה הוא יוצר יש מאין. כיום, לדברי גדי, בקושי משתמשים במסגרייה. “אין כמעט עבודה. אני לא יודע מה יהיה עם זה אחרי”. הוא אינו רואה שיש מי שימשיך לתפעל את המקום.

שאלתי האם אפשר לפרסם את המקום, כך שהמסגרייה תיתן שירות לאזור כולו ולא רק לקיבוץ. גדי הסביר, שיש היום לא מעט מסגריות שאין להן מספיק עבודה באזור. מפעלים של עבודות מתכת נסגרים. “חוץ מזה”, הוא מוסיף, “אני שייך לדור של עובדים. אותנו לימדו שאנחנו צריכים להיות מלוכלכים עם גריז. לא לימדו אותנו למכור, לשווק. אני חלש בשיווק. אני עבדתי, קיבלתי שכר כמו כולם, וקיבלתי עם בת זוגתי תקציב חודשי. זהו. לא התעסקנו עם שיווק, ופרסום. כל מה שידעתי הוא, שלאחר שנכנסתי למסגרייה ולאורך השנים, האמנתי, שאין סיבה שהעבודה שלי תהיה פחות טובה מהעבודה המדויקת והקפדנית של הגרמנים או השוויצרים. אני אדם קפדן ודייקן וזה מה שהיה חשוב לי. בזמנו דיברו על ‘עבודה כחול לבן’, אז אני רציתי לספק עבודה כחול לבן הכי טובה שיכולתי. לא ידעתי מעבר לזה”.

למסגרייה היה מנהל, שתחתיו עבד גדי. “בתקופה ההיא, אסור היה להגיד ‘מנהל’, אז הוא היה ‘הרכז'”. גדי מחייך. זה משפט קצר שנאמר בדרך אגב, אמנם, ,אבל נראה שהוא מבטא עולם עשיר של ערכים קיבוציים, ואפשר להעז ולומר “קומוניסטיים”, על-פי המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס. אבל, אנחנו לא נכנסים לדיבור דביק, נוטף נוסטלגיה, על כמה נפלא זה היה, וכמה כיום זה אחרת. גדי, כך התרשמתי, מישיר מבט אל ההווה, ומתבונן גם בעבר, דרך עשייה, ועבודה. הסיפור שלו עשיר בעשייה. הוא לא דיבר על מלחמות, ולא על מצוקות. הוא דיבר על עבודה ופעילות.

הוא חוזר ומציג בפני מוצרים שיצר במסגרייה, שירטוטים, ששרטט לפני כל עבודה, ושוב מציג את המכונות, דיבורו שקט, אבל עיניו נוצצות, ומסגירות את גאוותו במכונות. נראה, שהוא אוהב אותן, ורואה בהן שותפות מלאות למוצרים שהוא מיצר בעזרתן. הוא מעיד, שימשיך לפקוד את המסגרייה כל עוד יוכל, על-אף שאין בה הרבה עבודה כיום. “בעבר, המסגרייה נתנה שירות רב לקיבוץ. עשינו עבודות אינסטלציה לחברים. בנינו סככות לרפת, סככה למדגה, גגות לבתים, תיקונים, למשל, אם היה נשבר עמוד חשמל. הייתה פעם המון עבודה. היו כאן 5-6 עובדים. באולם הספורט בקיבוץ, תכננתי ובנינו את כל החלק של הטריבונה (החלק של כסאות הישיבה) כחלק הידראולי. זו קונסטרוקציה מאוד גדולה. כשהוקם מפעל הכבלים בקיבוץ, אז המסגרייה נתנה שירות גם למפעל. אני עוסק במיוחד בעיבוד שבבים. וזה משהו שהיו זקוקים לו. עשיתי אביזרים כמו אום מוביל כבלים”. גדי מראה לי מוצרים ומסביר בסבלנות – כל מה שעגול ברכיבים שאת רואה – נעשה במחרטה, וכל מה שישר- נעשה בכרסם. לפעמים צריך להכניס גליל מתכת בתוך גלילי מתכת ויש לחשב בדיוק של מאיות מילימטרים את המרחק, או למעשה את צמצום המרחק בין הגליל הפנימי לבין החיצוני.

מרווח גדול מדי בין שני הרכיבים יגרום לגליל הפנימי להיות משוחרר מדי ו’לברוח’, ואילו מרווח קטן מדי יגרום לשני הגלילים להיתקע ולא יוכל להתקיים חיכוך ביניהם וסיבוב של כל אחד מהם. בעבודה שלי, כמעבד שבבים, אני חושב במאות מילימטרים. כמסגר, אני חושב בסנטימטרים. למזלי, אני אוטודידקט. גם שירטוט למדתי, בדיוק כפי שאת כל עבודת המסגרייה למדתי בעצמי מספרים. ולכן, אני משרטט במחשב בקפידה כל מהלך של בניית מוצר, לפני שאני מתחיל לייצר אותו”.

אני מקשיבה להסברים ומביטה במוצרים, שדרכם גדי מדגים את ההסברים המפורטים, ואני מופתעת מן העניין הרב שכל זה מעורר בי. המוצרים המתכתיים, הדוממים הללו, מדברים אלי בין ידיו של האמן הזה, שעומד מולי ומסרב לכינוי שאני מנסה להדביק לו ” אמן חרט”. “לא, אני לא אמן חרט, ואני לא אמן. אולי עשיתי פעם עגילים או מדליון לאשתי, דבורה. אבל אני לא רואה את עצמי אמן”.

בשנות השבעים נפטר מי שהיה רכז המסגרייה, וקיבלתי עלי את ניהולה. כשהייתי צריך לרכוש רכיבים שהיו חסרים למכונות מכרתי גרוטאות על מנת שיהיה כסף לאותם רכיבים. לפני זמן לא רב הגיע לכאן מהנדס שלקח על עצמו לטפל במכונות הישנות של המפעל. המסגרייה סיפקה למפעל תיקוני שבר בעיקר, והייתה המון עבודה. המהנדס מצא עבודה בעין חרוד, וכשנה שהוא כבר איננו עובד כאן.

“בערך ב1982 פנו אלי לקבל את תפקיד מזכיר הקיבוץ. לאחר התלבטות הסכמתי. הייתי מזכיר קיבוץ שנתיים וחצי. התפקיד של מזכיר קיבוץ הוציא אותי מהמסגרייה. בתקופה זו הקמנו את בית הספר היסודי “רימון” בקיבוץ, הפסקנו את הלינה המשותפת של הילדים. לאחר שסיימתי את התפקיד התלבטתי מה לעשות. בין עיסוקי, הייתי גם כדורסלן, עוד מאז שהייתי תלמיד תיכון במוסד חינוכי גלבוע. מכדורסל עברתי לכדורעף. עשיתי קורס מאמנים והקמנו קבוצת כדורעף לא רעה, ליגה ב’. באותה עת, אימנתי קבוצת כדורעף במועצה האזורית. החניכים הגיעו לפסגת הכדורעף בארץ. הם היו אלופים. מכיוון אחר, אחת ממנהלות בתי -ספר “רימון”, שהייתה גם בת כיתה שלי, הציעה לי להיות מורה לחינוך גופני בבית הספר”.

“אז החלטתי לשלב בין הדברים. שילבתי בין אימון כדורעף לבין משרה לא מלאה בבית הספר: ביקשתי וקיבלתי את ניהול תחום הספורט במועצה והייתי גם מורה לחינוך גופני ב”רימון”. באותה עת הקימו מרכז ספורט במועצה, עם בריכה מקורה ומערכות הידרו-תרפיות, עם חדר כושר. תפעלתי את המקום. הייתי המנקה, מנהל אחזקה, מדריך כושר, גובה הכסף – הכל עשיתי. עזבתי את התפקיד לאחר שרוחות רעות החלו לנשוף בערפי, ולא נעמו לי. כיוון, שבמהלך המילואים שלי עשיתי קורס קצינים ומ”פ בצבא, למרות הפציעה בעבר, הציעו לי להיות קב”ט המועצה. עדיין אל רציתי לחזור למסגרייה. אבל, לאחר עשר שנות תפקיד של קב”ט המועצה חזרתי אליה. וכאן אני אשאר כמה שאוכל”.

בשנת 2011 פנה לגדי מהנדס צעיר, אייל, מהטכניון בחיפה. הוא נרשם לתחרות “טכנוראש” בטכניון, והיה זקוק לעזרת מסגר, על מנת לבנות יו-יו. היו-יו אמור להשתחרר ממרומי מנוף, מתוך תא בעל רצפה נפתחת באמצעות מנעול אלקטרו-מגנטי. אסור היה להשתמש בתחרות במקור אנרגיה חיצוני. אסור היה לשחרר מקור אנרגיה בזמן פעולת היו-יו, אלא רק לפני שיחרורו.

גדי ישב לתכנן יחד עם הצעיר. המרכיבים המרכזיים היו שני מעגלי מתכת וציר, גדי חתך את המעגלים באמצעות כלי דמוי מחוגה ולהביור.

לפי דברי אותו צעיר: “.אחרי שיצרנו את המכשיר הבסיסי התחלנו במסכת ניסויים.

את כל שלבי הניסוי והבדיקות תיעדתי במחברת. שחררנו את היו-יו מגג ביתו של גדי, במסילות, שבקיבוץ. .עשינו עשרות ניסויים”.

גדי מספר, מתוך כתבה שנכתבה על הפרויקט במגזין הטכניון (גליון סתיו 2011, עמוד 47): ה”יו-יו הורכב משתי צלחות נפרדות, שיושבות על ציר, עם אפשרות לשנות את המרחק ביניהן -כדי שיהיה אפשר לערוך נסיונות ולהגיע למרווח האופטימלי, שיעיף את היו-יו בגובה ובמהירות הרצויים. מרווח קטן מדי ילחץ על החוט שהחזיק את היו-יו, ומרווח גדול יגרום ליו-יו להסתחרר בציר האופקי ולאבד המון אנרגיה.. במהלך ההכנות שינינו גם את משקל היו-יו, וקרה גם שהחוט נקרע. ניסינו הרבה משקלים וחוטים, ובסופו של דבר חזרנו לחוט הראשון שאייל הביא. .ברור לי, שיכולנו להמשיך ולשפר לקראת התחרות- למשל לחרוט ו“לנקות“ את הריתוכים ולצמצם את הדפורמציה שהריתוך גורם. אבל אין לזה סוף, בשלב מסוים הבנו שהיו-יו מצוין, גם אם הוא לא מושלם”.

אייל זכה במקום הראשון בתחרות. הוא, כמובן הזמין את גדי לאירוע, אבל גדי, כמו גדי, רוצה לעבוד בשקט, עם כוס קפה שחור, בפינה שמאפשרת לו את חדוות היצירה, ואת חיפוש פתרונות המורכבים, בסרבל מלוכלך בגריז, ושיעזבו אותו עם הטקסים הנוצצים. “אמרתי לו, את כל מה שיכולתי לעשות כבר עשיתי, למה לי לבלבל לך במוח?!”