דברים שבהם פותח אדם את סיפור חייו הם כמו תעודת הזהות שלו. אדם נוטה לפתוח את סיפור חייו דרך הדבר שבעיניו דומיננטי בזהות שלו.
בשונה ממרואיינים אחרים במסילות, הדבר הראשון שברוך לוי אמר על עצמו היה קשור למשפחתו. באותה נשימה, באותו מבט, ובאותם טונים סיפר על מי מהמשפחה שכבר איננו איתנו, ועל מי שיבדל לחיים ארוכים, כאילו כולם עדיין אתו. “אני אלמן בן 73, אב לחמישה ילדים וסב לחמישה נכדים. הבן הבכור שלי נפטר. היה חולה אסטמה קשה, וארבעת הילדים- הבת הגדולה נשואה, וחיה בתל אביב, וגילת אם לנכדי, עמרי ואריאל נמצאים פה. “
הרבה אנשים מתחילים את סיפור חיים מהולדתם, הם מציינים מקום וזמן שבו החלו החיים, כי כולנו גדלנו על ברכי החשיבה הלינארית – דבר מוביל לדבר, שלב מוביל לשלב בחיים, וההיגיון הישר של רובנו איכשהו מתחיל את הסיפורים שלנו מתחילת החיים שלנו.
אבל בחברה הישראלית, חברת מהגרים, יש אנשים שמסמנים את ההגירה לישראל כנקודת זמן ומקום של שינוי דרמטי בחיים, בבחינת התחלה של חיים חדשים בישראל, מעין “לידה מחודשת” של כל מה שהיחיד המהגר ידע וחשב על עצמו עד ההגעה לישראל, ולקיבוץ. מיום שהגיע ברוך לקיבוץ, לא יעזוב אותו עוד לעולם, ועל כך הוא חוזר פעמיים, במילים בלתי אמצעיות, עירומות ממליצות, שחבויה בהן הזיקה העמוקה למקום הזה.
“הגעתי לקיבוץ ב1958 במסגרת חברת נוער ומאז לא עזבתי. התגייסנו יחד לגרעין נחל, אחר כך נחל מוצנח, ואחרי הצבא חזרתי לקיבוץ, ומעולם לא עזבתי אותו. כשחזרתי מהצבא, היה נהוג שעובדים איפה שהקיבוץ צריך, איפה שמבקשים ממך לעבוד, ולכן עבדתי תקופה בלול. לא כל כך אהבתי את זה, אבל ביקשו, כי שם היה חסר כוח- אדם. כעבור שלוש שנים הפכתי למרכז הלול, אז קראו לזה מרכז -ולא מנהל. הייתי מרכז עשר שנים, ואז עזבתי את הלול והייתי סדרן עבודה, ועבדתי במפעל, ואז נכנסתי לעבוד בפרדס, שזה היה מה שרציתי, למעשה, לעשות אחרי הצבא. והפכתי למרכז הפרדס ועם השנים הטילו עלי את ניהול הזיתים והתמרים, כלומר שהייתי מנהל ענף המטעים.”
ב2015 גיא, מנהל ענף הצמחייה, פיטר אותי. הוא הביא יועץ למנגו ולהדרים – בהדרים, לדעתי , היועץ עשה טעויות, ואני הדבקתי לו את השם “אחיתופל”, כי הוא נתן עצות לא נכונות וזה הפריע לגיא . למעשה, כשנבחר גיא למנהל הצמחייה, כבר העברתי את התפקיד שלי בניהול המטעים, ליהב מורג, ועבדתי חצי מישרה בפרדס, כעזרה ליהב. כיוון שלא אהבתי את עצות היועץ בעניין ההדרים, אז פוטרתי, אבל כעבור חצי שנה גיא בא לבקש ממני, כברירת מחדל, לטפל בלולבים.”
ברוך אינו מחצין רגשות. טון דיבורו, מבטיו, מחוות הגוף, דבר מכל אלה איננו מסגיר את מה שמתחולל בליבו, ומחשבותיו נותרות בינו לבינו. בדיעבד, הוא אינו מביע כעס על פיטוריו, ולא מביע ניצחון יהיר על כך שמפטרו שב וביקש ממנו עזרה בטיפול בלולבים.
“הקיבוץ עוסק בשימור לולבים. גוזמים לולבים בפסח , וצריך לשמור עליהם עד סוכות אז, בכדי שלא ירקבו, ושלא יתייבשו. אז מושחים אותם בחומר מיוחד, שמשמר אותם, עוטפים, ומכניסים אותם למקרר בטמפרטורה מסוימת. אני מקבל את הלולבים שנגזמו, ומטפל בהם, ואחר כך ממיין אותם לפי סוגים, כיוון שעבור מי שקונים לולבים, חשוב סוג מסוים, כל אחד עם האמונות שלו, ועם המנהגים שלו. זה מה שאני עושה גם כיום. העיסוק שלי מתחיל לפני פסח ועד סוכות. בחורף, כמו דוב ישן, אני ללא עבודה.”
“ב- 2004-2005 בזמן שהייתי מנהל המטעים, הייתי גם במשך שנתיים וקצת מזכיר קיבוץ. האתגרים שהיו לי כמזכיר היו שני דברים: לעשות שינוי בקיבוץ שהיה שיתופי עד אז, ולאור זאת גם להתחיל תהליך של שיוך דירות. השינוי מקיבוץ שיתופי, לקיבוץ לא שיתופי לא כל-כך הצליח לנו, לדעתי. לא כל-כך הצלחנו, כי לחברים היה טוב ככה, כמו שהיה. כיום, קיבוצים שיתופיים הם עשירים, כמו למשל, יזרעאל, משמר העמק עין חרוד איחוד. כאשר הגיעה מנהלת קהילה בשם תירצה היא הציעה מודל שזורי, כלומר, מודל שלפיו הקיבוץ גם שיתופי, וחלקית גם מופרט. רק אז, התחלנו עם השינוי. התחלנו גם עם תהליך של שיוך דירות, ואז קבענו את “היום הקובע” – מי שבמעמד “חבר קיבוץ” מאותו “יום קובע”, זכאי לדירה. אז קבענו את היום הקובע, ל- 19.11.2004
כיוון שהסיפור של ברוך נטוע בקיבוץ, וסובב סביב עבודתו בקיבוץ, שאלתי את ברוך מה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי שלו.
“אין משהו מיוחד. אני פותר תשבצים, ואני כיום סבא במשרה חלקית, כל עוד אני יכול לתפקד” .
נולדתי בבולגריה, נולדתי ב1945, אמי נפטרה בגיל די מוקדם מסרטן השד והייתי קטן, כבן חמש אז. בגיל 13 – כשעלינו לארץ, גרנו בתחילה במה שנקרא היום אזור – כפר ערבי, זאזור בבתים ערביים שהתפנו, בתים זוועה, אבל מקום יפה.
על הקיבוץ היום אומר ברוך: “המנהלים החיצוניים הרסו את הקיבוץ מבחינה כלכלית וזה קצת פגע גם בעולם החברתי. אלה אנשים שלא הכרנו. חלק מן ההתנהלות הלא טובה הייתה באשמתנו. המנהלים של הקיבוץ לא השקיעו בפיתוח החקלאות. פתאום השתוללו עם השקעות, ואי אפשר בבת אחת להשקיע בכל הענפים, באופן, שאי- אפשר להחזיר את החובות שנצברו, בשל הלוואות להשקעות רבות מדי, בכל הענפים, בבת אחת. השקיעו המון כספים, שהקיבוץ לא היה מסוגל להחזיר, וזה מוטט אותנו כלכלית. לפני זה היינו במצב כלכלי טוב, אבל לא היה מי שישמור על הקופה כמו שצריך, ויגיד – שאי אפשר להשקיע בכל בבת אחת. צריך היה לפרוס השקעות על פני זמן וסדרי עדיפות.”
שאלתי את ברוך אם הוא אופטימי לגבי האפשרות להתאושש מהמשבר הכלכלי ולהצמיח את הקיבוץ.
“קצת קשה לי לקבוע לגבי אופטימיות. לטווח ארוך הרבה מאוד מהקרקעות הללו צריכות ללכת לבית שאן בתמורה לבערך – 30 מיליון ₪ , בחשבון גס מאוד, וזה יכול לשפר את המצב, ולהחזיר חובות. כשלא משקיעים באמצעי ייצור, אי אפשר להתקדם, היום מדברים על להיות שותפים עם חברת “אל”צ”– חברה שעוסקת בגידולי גד”ש, וכלים, כמו מקצרות. כיום עומד על הפרק שיתוף-פעולה אפשרי של “אל”צ” עם מסילות. מסילות רוצה לפתח את הענפים ושמישהו ישים כסף, והחברה מצידה יש לה גם אינטרס – כמשקיעים במטעים, מנגו, אולי גם אבוקדו”.
שאלתי, למה לא לגדל אבטיחים?
“אבטיחים גידל מישהו אחר, לא אנחנו, על האדמה שלנו. לאבטיחים יש הרבה מחלות. בנוסף, שוק האבטיחים – חייבים להיות מעורים טוב טוב בכוחות הפועלים במכירת אבטיחים. חוץ מזה, זה גידול קצר, של חצי שנה או פחות, וכשאנחנו מדברים על מטעים – עד שמגדלים עץ ומקבלים את הפרי אבל אם זה מצליח זה יכול להביא לרווחה שנים רבות. כשנוטעים עץ, זה לוקח לפחות ארבע שנים עד לפרי ראשון. המנגו הוכיח את עצמו ככדאי. אני גידלתי אבוקדו אצלנו בפרדס, וזה לא הוכיח את עצמו כלכלית, אבל כיום יש זנים חדשים, ויש טוענים שבעוד כמה שנים יהיה כאן משבר של עודף אבוקדו, שיוריד את המחיר של האבוקדו בשוק. לעומת- זאת – מחירי המים עולים. אז צריך שהגידול יהיה באמת כדאי”.
שאלתי: “למה לא להיכנס לגידול של קנאביס לצורך רפואי?”
“היום יש לנו חממות ריקות מההדרים – נדמה לי שהייתה התעניינות, לגבי גידול קנאביס, אבל הדרישות לכך מערימות קשיים, למשל, דרושה אבטחה, שלא יפרצו ויגנבו את הקנאביס לצרכים של מסחר או שימוש אישי. אינני בקיא בעניין זה. מסילות היום, במצבה הדמוגרפי, אין כוחות לזה, הצעירים – אין בנים צעירים שמוכנים לקחת על עצמם את היוזמה. זה קיבוץ זקן, והמשפחות הצעירות שמגיעות, כל אחד בתוכן מגיע עם המקצוע שלו, עם הכישורים שלו, שלא בהכרח קשורים לחקלאות. צריך רצון ליזמות.
שאלתי את ברוך אם הוא מוכן לספר על אשתו, שממנה התאלמן, לפני כעשר שנים. גם כאן, אי-אפשר היה לדעת, מה עבר בעולמו הפנימי של ברוך: “אשתי נפטרה מסרטן. הוציאו את בלוטת התריס שלה, ואז גילו סרטן, ואמרו שעם זה היא יכולה לחיות עוד הרבה שנים. אבל מצבה החל להחמיר. היו לה בעיות נשימה, ושלחו אותה לצילום ובדיקות, וגילו שזה לא הסרטן שהם חשבו מראש. זה היה סרטן אחר, אלים הרבה יותר.”
“הכרנו בזמן שחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא, והיא עשתה כאן של”ת. מקרב מי שעשו כאן של”ת אפשרו למי רצתה, להישאר בקיבוץ, והיא נשארה. אז הכרנו, והתחתנתי עימה כשהייתי בגיל 21 וחצי. באותה תקופה התחתנו צעירים
וישר תרמנו לקיבוץ. אני מתפלא לשמוע שעכשיו יש שוב נטייה לחזור ולהינשא צעירים. כנראה שזה כיום, מסיבות
