אסתר כהן הסכימה להיפגש איתי בביתה. הסתכלתי על הקירות, שם רמזים לעולם הפנימי של הדמות שאת סיפור חייה ביקשתי לשמוע. הבית, הוא אותו בית קטן קיבוצי טיפוסי עוד מפעם, ממש כמו אצל חברי קיבוץ אחרים. אבל הקירות יודעים לספר סיפור אישי יותר על האדם שבתוך טיפוס הקיבוצניק. אסתר, כמו קראה את המחשבות שלי, הסבה את תשומת- ליבי ללוח חודש דצמבר, בלוח השנה התלוי מעל שולחן האוכל בביתה. “את רואה למה קשה היה לנו לקבוע מועד לפגישה?!” היא אמרה בחיוך. “תראי איך הלוח שלי מלא בדברים. אין לי יום פנוי”. אסתר רוצה לומר, שהיא אדם עסוק למרות, שלפי גילה היא כבר ניבטת מעיני החברה כ”קשישה”. מדי-פעם בסיפור שלה על חייה היא חוזרת אל הנקודה שבה היא מציגה את עצמה כאדם עצמאי, שאינו זקוק לעזרה. אסתר משיבה מבט אל החברה הסובבת, ומספרת יותר מפעם אחת שהיא מנקה את הבית בעצמה, נוסעת לכל מקום באוטובוס לבדה ואיננה מתפנקת. “כועסים עלי, שאני נוסעת בגילי לבד באוטובוס לכל מקם. שיכעסו…”.
אסתר נמצאת בתהליך בדיקה של המוסד לביטוח לאומי, האם להעניק לה אישה שתעזור לה בביתה, או לא, והיא אומרת: “אם אני אקבל מישהי שתעזור לי מביטוח לאומי, זה אולי יעזור לי בבית, אבל מה אני אעשה עם מישהו שיסתובב לי כל הזמן בין הרגליים?. אני לא מבקשת עזרה מאף אחד”.
אסתר איננה נשענת על עזרתם של אחרים, ורק הקירות משמשים לה משענת. כשהיא סובלת מסחרחורות, ונזהרת שלא ליפול, היא אומרת שנתמכת בקירות. “אני הולכת בבית לאורך הקירות, קרוב”. נראה, כי על קירות הבית מסתמכת אסתר. הקירות לא יביטו בה במבטים שהיא איננה מעוניינת בהם, מבטים שיבטאו דאגה למצבה הבריאותי. מדבריה של אסתר, שלא הקדישה יותר ממשפט אחד על קירות ביתה, תפסתי, שניתן ללמוד על אדם לא מעט אפילו ממשפט אחד בלבד, שהוא אומר על קירות ביתו.
אסתר כהן שייכת לאנשי “הגרעין הארגנטינאי” שהגיעו לקיבוץ במהלך 1956, והמבטא הנפלא שלהם מסגיר את מוצאם מייד. “נולדתי ב1935, בארגנטינה, אבל אני בארץ מ- 56 , יחד עם הגרעין ועם בעלי משה(לעתיד), שברח מהצבא הארגנטינאי, אז הוא בא קודם. קראו לו להתייצב לאוניה שלקחה אותו משם. זה היה בשמונה בערב, אני זוכרת, אז הוא היה צריך לעלות למחרת בבוקר על האנייה, ולצאת. אחרת היה צריך ללכת לצבא. הוא הלך להכשרה עם עוד חמישה חברה, מהגרעין, ומשם הגיע לפה. בקיבוץ, מהר תפס את העברית. אולי הוא למד קצת עברית בבית ספר יהודי בארגנטינה. אני, לעומת-זאת, כשבאתי אחר-כך, לא ידעתי אפילו את הא”ב. שום דבר לא ידעתי בעברית. היה לי קשה לתפוס עברית.”
בארגנטינה למדתי אגרונומיה בבית ספר לחקלאות. למדתי רק את החלק של הלול. היו לנו שליחים, מטעם התנועה בארגנטינה, אז השליחה שלנו הייתה לולנית מקיבוץ מעברות. היא לקחה אותנו ללימודים, שהתמחו בלול. השליחים התייחסו כל כך יפה אלינו, ארוחות, ספרים. אהבתי את הלול”.
בישראל, “אבא שלי היה 15 שנה מרכז לול פה, ואני עבדתי בלול איזה שנתיים וחצי. התחתנו כאן, כי היינו חברים עוד מהגרעין בארגנטינה. בקיבוץ היה חוק, שאחרי לידה, צריך לעבוד בהקמה בבית תינוקות. “התחשבו” בהורים שלא ישנו כמו שצריך בלילות, אז היולדת הייתה צריכה לעבוד בבית תינוקות, ואחר כך ללכת להאכיל את התינוקות, ועוד כמה שעות לעבוד, ואמא חדשה הייתה כל הזמן בבית תינוקות, ולא היה לה זמן לנוח, עד שהאישה הבאה ילדה, ואז היא עברה לבית התינוקות לעבוד. ואף אחד לא התלונן אז, ואף אחד לא עשה שביתה”.
שאלתי את אסתר אם לא חזרה מתישהו לעבוד בלול, לאחר שילדה והייתה בבית הילדים. היא ענתה: “לא. לא חזרתי. עבדתי בבית נוער, ואחר כך החלפתי את המטפלת שעבדה שם, כי בנה נפטר, ולא הייתה מסוגלת לעבוד עם ילדים. אחר כך המשכתי בבית ילדים, ואחר כך עבדתי במטבח 12 שנה, וזה התחלף עם המוסד החינוכי, עבדתי אז במוסד, ושוב חזרתי והמשכתי במטבח, ואחר כך התחלתי גם עם תפקידים. תשע שנים הייתי בוועדת בריאות וזה לא על חשבון עבודה, זה היה ככה, אחרי שעות של עבודה. אז לא הייתה מה שקוראים “התנדבות”. זה היה ככה!” כשאסתר אומרת “זה היה ככה”, אני מבינה שהיא מתכוונת לכך, שהייתה מחוייבות ערכית, אידאולוגית כלפי הקהילה, שאין ספק לגביה. לא היה הנוהג לכנות מילוי תפקידים כ”התנדבות”, כי הייתה תחושה של מילוי תפקידים כמובן מאליהם. אף אחד לא ציפה להכרת תודה. כך הבנתי את דבריה של אסתר.
“לא היה קל בכלל בוועדת בריאות, הגישה הייתה שאת צריכה להבין את החולה. להבין מה הוא צריך. עכשיו אין וועדת בריאות. אם יש מישהו בבית חולים, אני הולכת לשבת לידו. אני גם מתנדבת כל יום רביעי בשיקום, במשחקי שולחן. האנשים בשיקום נהנים, ואני נהנית שהם נהנים. ככה לאט, לאט, בשלב מסוים, היינו שליחים בוונצואלה ב.1975, אני עם שני הבנים היינו עד 77′ והבעל שלי עד ’78, כי הבת הבוגרת גמרה מוקדם את בית הספר התיכון, והיה לה זמן עד הגיוס לצבא. אז היא נסעה איתנו לוונצואלה, וחזרה לעבוד כאן לפני הגיוס, ואז התגייסה, ולא רציתי להשאיר אותה לבד במהלך הצבא.”
“כשהיינו שליחים לא אהבנו את וונצואלה, זו ארץ פרימיטיבית וזו עבדוה קשה, והחניכים שם באים לבית שלך, ואני בנוסף, עבדתי לפרנסה, כי המשכורת מהתנועה הייתה מתחת לפני ביקורת. ככה זה היה. בחזרה בקיבוץ, כשעבדתי במטבח, הייתה אספת קיבוץ, והחליטו שאני צריכה להיות אקונומית, אבל לא ידעתי לכתוב ולקרא עברית, אבל אין דבר כזה – הם החליטו וזהו! זה היה נוקשה פעם. אבל מכל דבר כזה יש לך ניסיון וגם ידע, אז מקבלים את זה. לא כמו עכשיו. עכשיו זה לא לטעמי. היו לי וויכוחים עם הבעל שלי על השינוי של הקיבוץ. הוא אמר – ‘את לא הולכת עם ההתקדמות’. לא ברצון חתמתי שאני עוברת לקיבוץ מופרט. לא חסר לי כסף מהתקציב, כי אני מסתדרת עם מה שיש לי, גם כיום. לדוגמא, אני מבשלת בבית, אני כבר 20 שנה לא אוכלת בחדר האוכל, כי לפני 20 שנה הבעל שלי נפטר מסרטן, ולפני שנפטר התחלתי לבשל לו שיאכל. בלי שביקשתי עזרה, רק אני לבדי. טיפלתי
משה כהן
ובישלתי לו. ומאז אני מבשלת בבית. התרגלתי וזה בסדר”.
בזמן שבעלי היה חולה, זה היה קשה לישון בבית- חולים על הריצפה לידו. הוא נפטר פה בסלון. הוא היה מאוד מאוד פעיל , היה אמן, היה מוסיקלי, היה מנהל חשבונות, לולן 15 שנה, מה שאת רוצה הוא היה. הכירו אותו בתור כזה. ככה ממשיכים לחיות עם האובדן. גם ההורים שלי קבורים פה. בשנה אחרונה, האובדן קשה, אולי בגלל זה שזה טרי: האח שלי נפטר. הוא היה האח היחיד שנשאר לי, הוא נפטר וקבור פה. היה פה בשיקום, ויום אחד בשעה שלוש וחצי היה לי טלפון… הצטרכתי לשבת לידו ליד אחי. הוא היה צעיר ממני בשנתיים וחצי ולא עשיתי כלום בלי להתייעץ אתו, והיינו יושבים והיינו זוכרים את העבר והאבדן שלו, זה השבר הכי גדול שקרה לי. כולם יודעים פה . אבל יש לו בת, שהיא כמו בת שלי, זימרה. היא מגיל 12 איתי, הם היו בקיבוץ , אישתו של אחי רצתה לעזוב וזימרה לא רצתה לעזוב ואמרה- אני נשארת עם דודה, שזו אני, , וככה משהו מאח שלי נשאר לי. אח מבוגר יותר, נוסף נפטר מזמן.”
אנחנו משפחה של סרטן, ואני -יש לי הכל חוץ מסרטן. ואני עושה בדיקות בבית ותרופות. אבל אני לא מתאוננת, לא מתאוננת. אם תשאלי את החברים – ‘אה, אסתר הכי בריאה מכולם’, כי אני מסתדרת לבד ואני עושה הכל לבד ואין לי עזרה מביטוח לאומי, אפילו שהרופאה כתבה מכתב לביטוח לאומי והם עדיין לא נתנו תשובה, ואני לא יודעת מה אני אעשה אם תהיה לי עזרה, אני לא אוהבת שמסתובבים לי כל הזמן ככה בין הרגליים.”
אסתר מציגה את עצמה כדמות חזקה, שאיננה מתלוננת. דוק של חולשה היא שומרת לעצמה כשהיא מדברת על אבדן של קרובים לליבה, בעלה, ואחיה. עוצמתה וחולשתה של אסתר תומכות זו בזו.
גם כשהיא מדברת על הקושי הגדול של אבדן אחיה בשנה האחרונה, טון הדיבור שלה איננו מסגיר את המתרחש בתוכה. דיבורה אינו רועד, ועיניה אינן יודעות בכי. אסתר מנהלת את דימוייה העצמי בחריצות, בעקביות, ולעיתים היא כמעט מחייכת במהלך הסיפור. החיוך מתרחב כשאסתר מדברת על נכדיה וילדיה.
“יש לי נכד קטן בן 6, אסף, לבני בן ה- 55, שמו חגי. נמרוד הבן האמצעי, עבד בתור מהנדס עם תואר שני. הוא עבד 35 שנה במפעל מסילות ולפני שנה התפטר והלך לקורס, ובינואר יהיה בן 58, רווק, יש לו כלבה בשותפות איתי. הבת שלי עוד ארבעה חדשים יוצאת לפנסיה מורה, שמה חנה, ויש לה ארבעה ילדים, נכדים שלי, והגדול עכשיו מחפש עבודה, הנכדה בשנה שביעית רפואה, הנכדה השלישית עם הרגליים על הקרקע, ונישאה לכדורגלן ניגרי וחיה בחיפה. הנכד הקטן, דקל, בן 24, חמוד משהו, כל הנכדים חמודים.”
שאלתי את אסתר: “מה אהבת בקיבוץ של פעם?”
“אהבתי את היחס אחד לשני. לא היו טלפונים חכמים, עכשיו את מזמינה מישהו לקפה ואחד לא מסתכל על השני, כל הזמן בטלפון. אנחנו היינו גומרים לעבוד, נחים קצת, והיינו יוצאים לרקוד, יושבים על הדשא, היינו מדברים ולא היינו מדברים על הכסף, כמה יש לי, כמה אני מרוויחה וכמה הוצאתי, זה מה שאהבתי. הייתה עזרה הדדית, היו חברים. היינו 62 ארגנטינאים. את כולם הכרתי עוד בארגנטינה. אני מגיל 12 בתנועה.”
שאלתי את אסתר על משפחת המוצא שלה, שכן חשתי, שמוצאה איננו מעיר גדולה. “רוב הארגנטינאים שאת מכירה כאן באו מהעיר. היה חוק בארגנטינה, שכל מי שבא מחוץ לארגנטינה לא יכול לגור בעיר אלא בפריפריה, והורי מפולין. כלומר שהם באו לארגנטינה מבחוץ. אז הועברנו לגור בפריפריה. אבא שלי חלה, וכשהייתי בת 12 בערך הורי התגרשו. הם התגרשו אחרי שאנחנו ביקשנו שהם ייפרדו. כי היה קשה מאוד לחיות עם אבא שחולה במחלת הרדיפה וכל הזמן היה בעיני עצמו רדוף. אבא שלי היה ילד במלחמה בפולין והרופא בארגנטינה אמר, שהטראומה חוזרת בגיל יותר מאוחר. אז אנחנו ביקשנו מאמא שתאשפז אותו. והיה לנו אסור לבקר אותו. אמא הייתה מבקרת אותו לבד, והוא שכנע אותה שתוציא אותו מהאשפוז, ואז אנחנו, הילדים אמרנו – או הוא, או אנחנו בבית!”
“אמא שלי מלודג’. כשהגענו לארגנטינה, בהתחלה היינו אצל הדודה, ואז עברנו למקום שהיה אז הפריפריה שאליה היינו צריכים לעבור, כזרים. זה היה שדה, רק שדה, עד שבנינו שם צריפון. אז חיינו בצריף קטן. זה בעצם היה איזור של טקסטיל, שהיו בו מכונות טקסטיל. כל משפחה שילמה מס, כמו דמי-שכירות, ואז המשפחה קיבלה אזור שיש בו מכונת טקסטיל שייצרה עבור משפחה שיכולה הייתה להתפרנס. זה היה אולם גדול עם מכונות טקסטיל זו לצד זו. אנחנו גם שילמנו שכירות לפי השטח ששכרנו, של מכונה- הטקסטיל, ואנחנו היינו עובדים במכונה. אני ואחי. לאבא שלי היה כזה רעיון – שילדים עד גיל 12 יכולים ללמוד בבית-ספר, אבל מגיל זה- לעבוד. אז לפי מה שאבא שלי החליט, אחי ואני עבדנו יחד על מכונת- הטקסטיל מגיל 12 והפסקנו ללמוד. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 12 הייתה מכונת טקסטיל….כן. זה מתנה לילדה…”
מבטה החתום של אסתר לא מצליח הפעם הזאת, להסתיר רגש. זו הציניות שבדבריה, שניכרת על פניה, כשהיא מתייחסת למתנה שמקבלת ילדה ליום הולדתה ה12. היא לא שוכחת. הכעס שבדבריה חבוי כל-כך עמוק, שצריך למקד את המבט בפניה ולקרא שם הכול.
“אנחנו עבדנו כילדים והרווחנו, והכסף היה שייך לאבא שלי. הוא היה מפזר כסף, סתם, ולא היה לנו אומץ להגיד לו – מספיק! אחר כך הלכתי לתנועה, ולא למדתי, כי עבדתי, והיו לי החברות. וכל הזמן הייתי מאוד קרובה עם אח שלי”.
“עם כל זה, להגיד לך את האמת, אני לא מצטערת שלמדתי לעבוד. אני, לכל דבר אני מוצאת פתרון. פה החברים צוחקים, שמאבנים אני יכולה לעשות מרק. הייתה לי ילדות קשה והכל עברתי עם האח שלי שנפטר לפני שנה. היינו יחד כל הזמן. כל מה שהיה קורה לו- ‘אסתר אני אספר לך’. בתנועת-נוער הייתי מדריכה, וגם אחי. אני הייתי בוגרת מאחי, והייתי בקן אחר מאחי, כי חסרה הייתה מדריכה בקן שאליו הלכתי להדריך. שם היה מדריך גם מי שיהפוך לבעלי, עד שיצאנו להכשרה. אז אני גם עבדתי באיזה מפעל גדול, שהייתי עובדת אחרי הצהריים משתיים עד שש, ולא היו יהודים שמה במפעל הזה. היה אחד מוועד העובדים, שידע שאני יהודייה. אבל הוא לא גילה לאף אחד. גם לי הוא לא גילה שידע שאני יהודייה. הדירקטוריון של המפעל היו כולם גויים ולא שאלו בכלל מי יהודי, מי לא. היה די ברור שאין יהודים שם במפעל. לפני שהלכתי להכשרה אמרתי לממונים – ‘אתם יודעים שלמדתי חקלאות פעמיים בשבוע, ועכשיו אני צריכה לעזוב, ללכת לפרקטיקום’. אותו אדם שידע שאני יהודייה, ענה לי, להפתעתי, ‘את הרי הולכת להכשרה, איזה פרקטיקום?! ונתן לי שמיכה מהמפעל במתנה, ונפרד בידידות”.
“לא עזבתי שום דבר שאני מתגעגעת אליו. לא מתגעגעת לא לילדות ולא לאחרי-הילדות. וכשאת מגיעה לקיבוץ, וכל כך טוב לך, וכולם מכירים אותך, ולא אומרים לך על שום דבר -“את חייבת!” לא חיכיתי לחיים כאלו. גם האח שלי בא לקיבוץ כרמיה. הגעתי לפה, את יודעת וועדות פה וועדות שמה, כואב שלא יכולתי להמשיך ללמוד ושהחיים , כשיש לך דבר כזה – אבא חולה ואמא סובלת, זה לא אמא רגילה, יש לה בעיות שלה ואני לא הייתי כל כך בבית כי לא היה לי טוב בבית, אז הייתי בורחת לתנועה וגם לעבודה, כמו שסיפרתי. אני חושבת שזה נורמאלי, שאני לא מתגעגעת, אבל בכל-זאת, לא מצטערת כי למדתי המון דברים, ובגלל זה אני לא רודפת אחרי האישה מביטוח לאומי בשביל עזרה. סחרחרות יש לי, אז אני הולכת ליד הקיר, כל עוד אני ליד הקיר לא נופלת, תמיד זהירה, ומחזיקה משהו. נתנו לי הליכון, אבל הכלב נבח על ההליכון ואני חזרתי אותו. אני חיה כל יום, את היום, ומספיק לי מה שיש לי. למשל, החלפתי משקפיים, אבל לא החלפתי מסגרת, לא צריכה מסגרת חדשה. “